שלומות, דוד.

אחד ביולי. יום הולדתו של גדול כדורסלני ישראל בכל הזמנים, דורון ג'מצ'י. בימים אלו שכל אחוז לחות הוא אחוז נכות ושחקן כדורסל ישראלי לא שווה יותר משכר מינימום, נזכרתי בדבריך. אם יסתובב לו ג'מצ'י ברחובות הכרך המדיום רייר המתכנה רמת גן, אם יישב לו לפוש קמעה בארקפה לא יהיה אחד שעמד כבר על דעתו שלא יכיר את ידית הנפץ.

אומר יותר מזה.

החברים שהזכרת שלא הותירו רושם על העו''ש הם שנוצרו כחומר ביד היוצר על ידי עיתונאים בדור שניסה להתחכם ולומר, שהכדורסלן הישראלי הוא בעצם סך חלקיו. שר ההגנה שבעצם לא מסוגל לקלוע, ומר בורשטיין שחסה בצלם של שאראס ופארקר וכו', וברגע שעזבו התגלה כמי שלא מסוגל להוביל כדור ולשמור על קליעה יציבה. אף אחד לא הרגיש שהם פרשו, רק העיתונאים שיצרו אותם.

אומר יותר מזה.

אין כמעט שחקן ישראלי, לפחות במכבי ת"א ב-15 השנים האחרונות, שנתן יותר מעונה אחת או שתיים יציבות. אין שחקן אחד ששמר על רמת המשחק שלו גם מול רמות קושי משתנות. עונת פריצה. עונת סחיטה. כך ניתן להגדיר את השחקן הישראלי ב-15 שנים האחרונים.

אומר יותר מזה.

אף ילד לא יורד למגרש הבלטות ומחקה הגנתית. אף ילד לא חולם בלילה במיטה לחסום קווי מסירה. אף ילד לא חולם בלילה על אסיסט. ואם יבוא הילד לאביו ויאמר : 'אבא, הייתי היום במגרש אזורית של איש אחד', יאמר לו אביו: 'אחלה בן, אבל אל תעשה את השטויות האלו שוב. פוט דה בול אין דה באסקט".

היה אחד שידע לעשות את זה יותר טוב מכל ישראלי, ונחשב לאחד מבעלי המקצוע האיכותיים בכל היבשת. פה קשקשו על זה שאין לו תואר אירופי בזמן שאלה שיש להם אחד כזה - כבר לא זוכרים אותם.

דורון ג'מצ'י. סיפור שהיה. עיתונאי ישראלי ישב באחד מיציעי נבחרת יוגוסלביה במונדוביפ 1990 באיטליה. שואלים אותו החבר'ה: מאיפה אתה? עונה להם העיתונאי: ישראל!. מספרת האגדה שקפצו ביחד ואמרו: 'אה, ג'משי, ג'משי'.

עיינתי בלוח המשדרים של ערוץ הספורט גולד ליום השידורים 1.7. הימים בדרך כלל מוקדשים לימי הולדת של ספורטאים. לא מצאתי זכר לג'מצ'י. אז חבל שלא נולדת יוגוסלבי, יא דורון. מי יודע לאן היית מגיע, אבל בטח היו מקדישים לך כמה דקות באיזה ערוץ גולד שם.

מצורף לינק. תנו לזה 15 שניות.