איי איי איי. קיץ, העונה הכי לא אהובה עלי. נשב בשקט ונספור את הימים.

אבל עד מתי, עד לאן, עד לאיזה דד-ליין? עד ספטמבר? הרי ידוע שספטמבר נוטה לעיתים קרובות להתחרות עם אוגוסט במנוולותו.

עד אוקטובר? נשמע יותר טוב, אבל גם המנוול הזה מצטיין בהמטרת חמסינים יותר מאשר גשם. אבל יש משהו באוקטובר שמביא איתו רוגע. הימים עדיין בלתי נסבלים, במיוחד בגוש דן, אבל הערב מביא איתו מזור לנפש. מרגוע.

לדעתי המאוד קיצונית, לפני 15 בנובמבר אי אפשר לדבר באמת על נוחות, נינוחות ונוחיות. וכן, מרגע לרגע אני מרגיש שאני מדבר כמו סבתא שלי בת ה-94.

אז שנדבר על כדורסל? רק בקצרה.

הלפרין בירושלים. זה מרגיש לי טו ליטל טו לייט. היו ימים שדיברתי כאן גבוהה-גבוהה על יותם, אבל השנים האחרונות באירופה הקהו מאוד כמה תחושות לגביו: נראה רחוק, לא בשיאו, לא במלוא כושרו. ועל אף שהעולם הפך לכפר גלובלי קטן, רק כשאראה אותו משחק כאן חודש ברציפות אוכל לדעת יותר. האם זה אותו הלפרין שהחזקתי ממנו גם בימים בהם ספג אש מכל עבר, או שמא זהו יותם אחר, בלי אפסייד בכלל, שנשאר עם מה שיש ותו לא, או שאפילו איבד קצת ממה שהיה.

במלים אחרות: על פניו, ובעיקר על פי אינסטינקט, לא הייתי מחתים אותו לשלוש עונות בגיל 29. מצד שני, אני מניח שבירושלים לא מחתימים על פי אינסטינקטים וגם לא סתם כדי להציק למכבי ת"א. ניתן להם את הקרדיט ובעיקר להלפרין, אם כי לתחושתי נדרשת פה מעין חובת הוכחה קטנה אחרי ירידה מסוימת ביכולת וברמה.

בעוד מלים אחרות: אפשר להבין מבין השורות שהפועל ירושלים רצתה אותו יותר מאשר מכבי ת"א. אם זה המצב אני מאוד בעד המהלך שבוצע, בטח מבחינת הצד של השחקן. קצת פחות, כאמור, ונכון לעכשיו, מהצד של הקבוצה.

דיברתי על כדורסל לאורך 170 מלה וכבר נראה לי יותר מדי ביחס לתאריך כמו 7 באוגוסט. נלך על אנקדוטה מן הרחב לרווחת העם. עצרתי את הרכב הנשיאותי בחלק הבני ברקי של רחוב ז'בוטינסקי, ציר תנועה ידוע לשמצה למדי. על הפרק: רכישת לחמניות טריות במאפייה, יען הסטאר הישוב מאחור רצה לנשנש משהו. ארבע רוגלעך, עשר לחמניות ושתי שקיות שוקו עלו 19 שקלים. אותו דבר בדיוק במאפייה הקרובה למשכן הנשיאותי ברמת גן עולה 29.

ואני שואל למה? למה? למה?

איך אצל אחינו הדתיים בבני ברק תמיד יותר זול, ולמה אצלנו, ברמת גן, קו אווירי של מספר קילומטרים בלבד, תמיד יקר יותר. אבקש הסבר מלומד מבני העם – חילוניים, דתיים, חרדים, ממש לא משנה, כל עוד ההסבר נאה כרפאל.

שוב כדורסל. מבזק ידיעות מאתר אינטרנט אקראי: טזמין מיצ'ל מועמד לראשל"צ. תגובתי: נחמד, לא רע. קני הייז בדרך לאשדוד. תגובתי: לא מת עליו. נעימי חתם לשלוש עונות במכבי ת"א. תגובתי: רגע, קטש לא אמר כבר מזמן שנעימי מזכיר לו את עצמו, ורצה להביא אותו למכבי ת"א? זה נראה כל כך רחוק פתאום, הסיפור ההוא עם עודד במכבי ת"א, שמי זוכר ומי יודע, אבל בסוף, כמו בהרבה מאוד מקרים, לפעמים אתה צריך לנסוע עד לרוסיה כדי לנחות בת"א. ככה זה עובד.

ושוב לא כדורסל. התקבל מכתב הבוקר בתיבה הנשיאותית. לא מייל, מכתב. מכתב של פעם. מהצבא. על שמי. פיק ברכיים תפס אותי, שהרי חצי קשיש אנוכי המתקשה לעלות שלוש קומות במדרגות מבלי להתנשף.

ומה מתברר? שרוצים שאתייצב למסור פרטים, ככל הנראה בגלל העברת טנדר על שמי. לא נוכח להכחיש זאת: ייתכן כי הצבא יזדקק לטנדר הנשיאותי יום אחד, אשמח להתייצב ותודה על כך שלא גררו אותי עד לטיז אל נאבי והסתפקו בנקודת העברת מידע באחד הקניונים הקרובים.

מסקנות: העברת בעלות על משהו? צפה לתגובה מהרשויות. רשות השידור, צבא, כאלה. ושיינית, מתברר שצה"ל עדיין יודע איפה אני גר אפילו אחרי שנים רבות של היעדר קומוניקציה.

ביפ מזורגג לסיום: מכבי ת"א הודחה נגד מה-שמם באיזה מפעל מציק הפולט קריאות התרגשות מבני עם מסוימים, שמה לנו ולהם. טוב לדעת שיש מי ששומר על עקביות ראויה לציון. ונאמר זאת לא בפעם הראשונה: המזל הגדול ביותר של הכדורסל המג'עג'ע למדי כאן, הוא שאחיו הבכור, הלוא הוא הביפ מיותר, שומר על יציבות מרשימה ולא מסוגל לזקוף ראש כבר עשרות שנים. שימשיכו ככה.