עניינים שעל הפרק

דיווח שהגיע במייל, כמדי שבוע, והפעם על הגרלה מספר 39 לשנת 2013 של מפעל הפיס, לא הפילה אותי מהכיסא: שוב לא זכיתי בכלום. אני שואל את עצמי איך קורה שב-24 שנים שבהן יש לי כרטיס מנוי במפעל הפיס לא זכיתי בשום דבר שערכו למעלה מ-100 שקלים. תשובות אין לי, גם לא השערות. ברם, נמתין בסבלנות. ואם נחיה גם נראה.

אדם יקר, אבא של חבר ילדות של הסב הנשיאותי, הלך לעולמו השבוע והוא בן 103. הצטרפתי אליו ללוויה בקרית שאול. שאלתי את עצמי איך יכול להיות שאדם שחי כל כך הרבה שנים וצבר ניסיון חיים, חוכמת חיים, טועה ובוחר להיפרד מאיתנו דווקא באוגוסט המנוול והארור. אמר מישהו, שלהיפך, אדם שחי כל כך הרבה שנים כבר הבין מזמן שאין כל כך צורך או טעם להתחשב באנשים. נו, גם זו דרך להביט על הדברים.

ומשם, בתוך פחות מ-24 שעות, לחתונה. אחד מאחרוני הרווקים שאני מכיר שם קץ לימיו כיחיד. כל המוטיבים המקובלים היו שם וגם כמה פנים מוכרות שלא ראיתי די הרבה זמן. מעבר לרגעים המרגשים של הזוג שנישא היה שם עוד משהו: זמן איכות עם רעיית הנשיא. מצרך נדיר מאוד במהלך יולי-אוגוסט. פתאום נזכרתי שגם אני נשוי, ואפילו 16 שנים רצופות עם אותה אישה שעומדת ממש לצידי ואיכשהו השנים עושות לה רק טוב כל הזמן, משנה לשנה. יאאאא אולוהיייים!

אם כבר יולי-אוגוסט, יש להודות, בלשון רפה ובהכנעה (שמא יתעורר האח המוזנח, ספטמבר המתעתע, ויכה בנו בלחי חמור ובסנוורים לחים) כי היה יחסית נסבל. לא מאמין שאני כותב את זה, אבל היה נסבל. לא קל, לא אידיאלי, ודאי שאינו רצוי ובטח לא מהאגדות, אבל איכשהו עבר די מהר. השבוע האחרון העלה אמנם דרגת קושי, אבל לפניו היו כמה ימים שבריזה מפתיעה חתכה פה את הלחות בלי לאותת והותירה אותה בלי תשובות. היינו כחולמים. אנשים מדברים בחוצות הכרך, מלחששים, שחים ביניהם. אכן כי כן, נראה שמשהו קרה לאוגוסט ואינו כתמול שלשום. איבד מכוחותיו כשמשון הגיבור בשעתו. ברם, לא נתהלל ולא נזקוף קומה עד לא יעברו מעל פנינו אוגוסט במלואו ואחריו ספטמבר המעיק. עם אוקטובר, פחות או יותר, נתמודד בשלום, יש לקוות. בין השאר בזכות שובו של הכדורסל, כן?

הלאה. מריון ברטולי, טניסאית צרפתייה נחמדת עד מאוד, פרשה באחרונה. הערכתי את יכולותיה, ובעיקר את עיקשותה. כשהגברת ברטולי החליטה שהיא הולכת עד הסוף, היה קשה במיוחד לעמוד בפניה. לקחה את ווימבלדון השנה, לא נכחיש זאת, אבל את דמותה למדתי לאהוד הרבה קודם. הגברת המכובדת הודיעה שגופה מתפרק ואינה יכולה לעמוד עוד בעומסים המטורפים. אני, שנכנס לדיכאון בכל פעם שהמעלית תקועה או משהו, מאוד מזדהה. ארצה לשחרר את קריאת הקרב הנודעת לכבוד קריירה לא רעה בכלל שחילצה מעצמה הטניסאית עם הצמיגים הקלים במותניים, מריון ברטולי המצוינת: 'היידה מריון-שלנו, היידה, היידה, היידה'!

אליפות אירופה מתחילה בקרוב ונדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהימים הראשונים נופלים על ערב ראש שנה והחג עצמו. לא טוב, לא טוב. מצד שני, נראה שנבחרתנו הגאה צפויה למדי: כספי יקלע 18, אפיק נסים פעם 9 ופעם בכלל לא, וישראל תנצח אחד, תפסיד שניים, או תנצח שניים ותפסיד אחד. אין הבדל גדול. והרי למדנו עם הזמן שההבדל בין הצלחה לאי הצלחה או סל פה או שם. מהלא הרבה שעקבתי וראיתי וקראתי, לא משתגע על הנבחרת הנוכחית, אם כי צ'אנס בזמן אמת יש לתת, כמובן, שהרל אל-אל ישראל וכו'. תעירו אותנו כשיגיע משחק גדול? לא נכחיש זאת.

זאת ועוד. כותב השבוע האריה השואג בטורו בעיתון שהיתה לו פעם מדינה על ענייני זריקות עונשין. במאמר תיאורטי הנשען על כהנה וכשמה נתונים עליהם טורחים אחינו האמריקאים, הוא טוען ש-80 אחוז קבוצתי מהקו זה סביר. התקשיתי להבין מדבריו אם כוונתו לאחוז קבוצתי במשחק או בעונה. וכך או אחרת, אחרת או כך, ארצה לומר בצניעות לאריה השואג, כי 80 אחוז קבוצתי במשחק הוא הרבה-הרבה יותר מסביר. למעשה, כל מאמן היה חותם על 80 אחוז קבוצתי במשחק מעתה ועד המשחק האחרון שינהל בקריירה שלו. אם התכוון לממוצע קבוצתי עונתי, הרי שכאן מדובר כמעט בחלום בלתי ממומש. מעטות מאוד הקבוצות שמסיימות עונה עם ממוצע כזה.

שלומות ונצורות בשלב זה.