בימים שאינם משתייכים ליולי-אוגוסט הארורים, משיכת המזומן שלי, בהערכה לא מבוססת, עומדת על 400 שקל פעם בשבוע. לא מאלה שמסתובבים עם ארנקים מלאים בשטרות, יו נואו, אבל שיהיו כמה שקלים בכיס. בחופש הגדול הגעתי לסדר גודל של 500 שקל פעם בארבעה-חמישה ימים. עוד סיבה לקצר את החופש, או את יולי-אוגוסט אם אפשר, כי לשנות את המשמעת העצמית החלשה שלי אפשר אפילו פחות מלשנות את לוח השנה.

אתמול נעניתי לכל דרישותיו בתוך שעתיים: גם ארטיק זבלונים, גם טילון "מסיבה", גם שוקו בקרטון וגם מין משקה פונץ' שאנחנו קוראים לו שוקו ורוד. איזה אליל הוא, וכמה אני חלש. כ-מ-ה חלש. איי איי איי.

ובינתיים, אין שינוי: האוויר דביק, פוסע בתוך עיסה שמתאימה לזבובים ויתושים, מקקים ותולעים. לא לאנשים או לפחות לא לי. ופתאום מזדמזם לי באוזניים (במוח? בדמיון? איפה בדיוק?) שיר באוויר: "ליד אומלבס הם חנו בלב ביצות וסבך, ועל גבעה קטנה טיפסו לראות את הסביבה. אמר להם מזרקי אחרי שעה קצרה: איני שומע ציפורים וזה סימן נורא. אם ציפורים אינן נראות המוות פה מולך, כדאי לצאת מפה מהר, הנה אני הולך. קפץ הדוקטור על סוסו כי חס על בריאותו, והרעים שלושתם יצאו לשוב לעיר איתו. אמר אז יואל סלומון ושתי עיניו הוזות: אני נשאר הלילה פה על הגבעה הזאת".

אז מה השתנה בעצם? במקום ביצות וסבך, יש פה סבך של בטון עד לב השמיים והאוויר אותו אוויר. אוויר סבך. אוויר עיסתי. פיייייייי, נורא. שיר אדיר, אגב, הנה הוא כאן.

ופתאום, בת קול מן ההרים שאינם: "תארזי, נוסעים לבורמיו". רק נדמה לי, או שכמעט דיברתי לעצמי עכשיו? או שמא לרעיית הנשיא? באמצע הרחוב? היא בעבודה בכלל. לא ברור, אבל ולמה בעצם זה לא יכול לקרות ולאן נעלמה הספונטניות שבחיינו? אהה, אולי כי היא מעולם לא היתה.

הוווו, בוווווורמיו. היו ימים. כל כך יפה שם. נסעתי עם רעיית הנשיא לחופשה ב-2001 על חשבון המשחקים בין מכבי ת"א לסקאבוליני פזארו בהצלבה (אז לא ראיתי את מלווין בוקר וסטפאנו פילאסטריני, אז מה?) והטרחתי את עצמנו עד לחור המקסים הזה, רק כדי שתראה לאן ליוויתי בזמנו את מכבי ת"א במחנה האימונים שלה. אמנם אין שם מה לראות מלבד נופים פנטסטיים שכמותם יש במשקל בכל פינה בצפון איטליה, ובכל זאת יצאנו משם עם דרמה לא קטנה: נסיעת רוורס על פני כמאתיים מטר בכביש מושלג, חלק מאוד ומשופע באופן מפחיד, לאחר שהתברר שלא קלטתי תמרור שהסביר עוד בתחילת העלייה שהכביש נחסם בגלל השלג. רגעים מפחידים היו שם, לא נכחיש זאת. והננו כאן בכל זאת וברבות הימים, שלמים ובריאים עד העונג הבא. אה אה אה.

ענבל פרלמוטר ז"ל. המכשפות. קורין אלאל. גם מחשבה.

ועוד מחשבה: טל ברודי חגג 70. נראה מצוין לגילו, לא נכחיש זאת. גם הסב הנשיאותי בדרך לשם, יהיה כזה ביוני 2014. צריך לחשוב על משהו מיוחד.

יוגב אוחיון קלע 20 נקודות נגד גאורגיה, שיא קריירה במדי הנבחרת. יכול גם באליפות עצמה? לא נכחיש זאת, אף לא נאשר.

מה נגמר עם ליאור אליליהו? יש לו קבוצה? אין? בינתיים עבר את לבאן מרסר ברשימת הקלעים של נבחרת ישראל בכל הזמנים, לפחות על פי רשימותיי. לא עבר? יציגו נא רשימה אחרת.

יש לאסוף את הסטאר מההסעה מבית הספר, יש להוציא לטיול את הכלבה הנשיאותית (וולקאם, אזכור ראשון בכדורסלע-האתר נדמה לי, על אף שאינני), לקחת את הסטאר לשיעור שחייה אחר הצהריים.

יש, או כדאי, להעניק למנקה שי צנוע לראש השנה (לריסה כיכבה פה במשך שנים, את שמה של החדשה אני אפילו לא יודע. בחו"כ!).

יש לשלוח פרסים לזוכים בכדורסלע-האתר.

יש לכתוב אייטמון סטטל'ה על עומרי כספי, אם יהיה זמן. וכנראה ששוב לא יהיה.

יוליה גלושקו. יולושקו. שוקו. שוקו ורוד. גלויה. יש לשלוח אגרות ברכה, שנות טובות!

יוליה גלושקו. יולושקו. יושקו פוליאק. יושי שדה. היה כיף בהופעה של תיסלם באמפי שוני. כמה זמן עבר מאז? צריך ללכת שוב לכנסיית השכל.

מה בדיוק קרה שם אתמול, בטניסלע השבועי, שאחרי 1-6 נשיאותי-סמכותי במערכה הראשונה הובסתי 6-1 בשנייה על ידי השכן הרופס? ובכלל, אם הוא מנצח 1-6 במערכה שנייה אולי הרופס הוא דווקא אני? שורה תחתונה: 0-37 ו-13 תוצאות תיקו אז כנראה שלא אני הוא האיש, לא אני, אבל משהו בהחלט נתקע ברצף המרשים והניצחונות לא מגיעים באותה קלות כמו בעבר.

650 מלה על כלום ועל כל מה שקורה. התווכחתי פעם עם מישהי שאני יכול לכתוב חצי קילו טקסט על סמך מבט בן עשר שניות על פחית דיאט ספרייט. לא הוצאנו את ההתערבות הזו לפועל, מסיבה אחת: היא הביטה בי במבט חודר ומודאג גם יחד, וידעה שאני צודק וחבל על הכסף שלה.

הרבה דברים חולפים, אבל היכולת הזו עדיין פה בינתיים.

זה כבר 711. זמן לסיים.

שלומות ונצורות בשלב זה.