ברשות העם, מספר עניינים קצרים שנאספו על שולחננו בשעה שהתחילו לשחק פה פתאום בימי שישי ושבת, ומחזור 4 בליגת קזינו התערבב עם 5 מסיבות טכניות כאלו ואחרות.

ריישית כל, כפי שנהגה לומר סבתי מרים עליה השלום, נודה ולא נבוש, ואף נבוש גם מבלי להודות, כי הלכנו קצת לאיבוד כאן בנשיאות בשל תזוזת המשחקים. בגילנו ההולך ומקשיש כל שנבקש הוא ריטואל, שגרה, לדעת לאן אנחנו הולכים ומתי אנחנו חוזרים. האם זה כל כך מוגזם לבקש?

שיינית, שעת ערב מוקדמת ביום שישי היא יופי של עיתוי לקיים משחק יורוליג של מכבי ת"א. העיניים עוד לא נסגרות מעייפות, אפשר לאכול ארוחת ערב משפחתית גם אחריו ובעיקר יש קצת שקט אחרי המשחק. בלי ניתוחים ובלבולי שכל. היה משחק, ראינו, שמענו, נהנינו יותר או פחות – ונגמר. דיל לא רע, אם תשאלו אותי. שישי בערב מעניק לגיטימציה לשקט הנפשי הזה. לדתיים הסיפור הזה פחות נוח, לא נכחיש זאת, ברם הייתי הולך על משחק יורוליג אחד של מכבי ת"א מדי חודש בשישי בערב מוקדם, כסוג של פשרה. לרווחת העם.

דרבי הישראלים. מפאת גילי המופלג ובהיותי עתיר בילדים, צפייה בשידור חי באמצע הלילה היא עניין שפס זמנו מהעולם. גם דרבי בין גל מקל לעומרי כספי לא יגרום לזאת, אולי רק דרבי חייזרים בשידור חי בין מכבי צדק לאליצור מאדים בשיפוט נגה (סלע חסרת התקדים). הענייןת אינו מתקיים עוד בעיקר כי בגיל מאוחר מבינים שאפשר פשוט לקום כרגיל ולצפות בנחת בשעות סבירות בשידור חוזר ואין צורך לדפוק את השעון הביולוגי, יען תומרינגו סטאר, יו נואו, לא מעניין אותו אם ישנת בלילה או לא. הוא את שלו ידרוש, יתבע ויעשה כך או אחרת, אחרת או כך. קיצורו של עניין, צפיתי בחלקים ניכרים של המשחק וגאווה-משהו מילאה את לבי. הנה מקל מכה בגויים, והנה כספי מראה לערלים. העולם בידינו, כמעט.

נס ציונה. ניצחונות-מה-ניצחונות על התל אביביות, הסיפור הגדול שם הוא הדמיון הרב בין טיילר האניקט ליובל נעימי (בתנאי שהוא מזוקן). לרוע המזל, כבר הרבה זמן לא ראיתי את נעימי על המגרש ככה שקשה לאשרר זאת סופית, רשמית וחד משמעית.

חמישיות. נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שאני יודע מה הבעיה עם ליהוקו של קופמן לתוכנית (או לפחות כך שמעתי מפי רבים וטובים ופחות טובים. כלומר, שזו בעיה). בעבר הורגלנו לכך שאת חמישיות מגישים ספציאליסטים של כדורסל, אנשים שהכדורסל הוא הענף הספורטיבי היחיד שהם עוסקים בו וברצינות רבה. היו בו לאורך השנים שימי ריגר ועפר שלח ואביב לביא, וגם ארז אדלשטיין ואפי בירנבוים. צביקה שרף, על אף שגם הוא עוסק בשנים האחרונות בביפ מיותר ושאר ענפים שאינם מחמיאים לו, עדיין מקובל כסמכות כדורסל. תמיד יהיה.

אבל קופמן? כאן נחצו קווים. בשעתו היה אמנם כדורסל עיקר עיסוקו כעיתונאי, אבל עם השנים החל לדבר ביפ ביפ וביפ תחת כל עץ רענן, מלוזון אבי ועד לוזון גיא עד מאוד ועד בלי די. את הערבוביה הזו, את התחושה שכדורסל הוא רק עוד דבר עבור המנחה, לא נרצה במקומותינו ובטח לא בחמישיות שהיא אי של שפיות. ולכן ליהוקו של קופמן דווקא לשם מפריע לרבים, שלא לדבר על הז'רגון והשטיקים הקבועים שמאפיינים את יציע העיתונות או שאר התוכניות בהן הוא משתתף. היתה לכם חלקת אלוהים קטנה, הפכנו אותה לחלקה שלנו. למה להפריע? למה להרוס? אני מבין שראש שבט האפרים, מאמננו האדמוני לשעבר ורו"ח ד. שמיר מתעקשים לאמן וזה בדמם, והם אינם פנויים להתיישב על הכיסא. ועדיין, קופמן? בחמישיות? איכשהו נדמה לי, על אף שאינני, שמישהו לא התאמץ מספיק, ולצערי זה קורה על חשבוננו.

הוו, הנה הפתעה! ארבע מעטפות בתיבת הדואר בבת אחת: חשבון חשמל. חשבון מים. ארנונה, וספק האינטרנט. איזה יופי, אה? אתם לא רוצים לדעת בכמה זה מסתכם. בחו"כ! עד שהוצאת ראש מעל המים, מישהו דוחף אותך בחזרה פנימה עד כלות, שתיחנק.

החיים יפים, מי אמר אחרת.