נסעתי בטנדר הנשיאותי לראות אתמול את עירוני רמת גן נגד אליצור רמלה. כן, כן. בהחלט.

גשם, קר, ואני ביציעי זיסמן-האולם, מגיע רטוב וכהרגלי טרם התקנתי וישרים על המשקפיים.

איי, איי, איי. זיסמן-האולם. מקום בו שידרתי לא מעט פעמים משחקים של הקבוצה הזו בליגה הזו בשנתיים הקודמות, והנה - לא עוד. ככה זה בעולם התקשורת. יום יש לך את התכנים, יומיים אין. ולבנות על זה – אי-אפשר, כידוע. לך תבנה פרנסה.

יש לא מעט סיבות לראות את רמת גן. זו קבוצה בקו עלייה, שמשחקת קרוב מאוד ללשכה הנשיאותית, מאומנת על ידי עמי נאווי המיוחד במינו ומציגה ארבעה זרים בקבוצה אחת בליגה שמותרים בה רק שניים. יש לה את שני האמריקאים כמובן, שהם מן הסתם אמריקאים-אמריקאים גם בדרכון שלהם (גילוי נאות: אחד מהם עזרתי להביא לכאן), ויש שניים נוספים: שון דניאל ועמית תמיר. יחד עם עודד שעשוע, ינעם אירם, ג'וני בייז ואור רון זו קבוצה מעניינת מאוד. אם כי, וזאת יש לומר, הדמות המעניינת מכולם היא נאווי, על אף אופיו הנחבא אל הכלים.

איך זה לראות ליגה לאומית מהיציע? נחמד, נחמד, תודה ששאלתם. ברמת גן ספציפית יש איזה מתופף מחריש אוזניים ביציע. מילא לאחרים, אבל למה הוא עושה את זה לעצמו – לא ממש ברור. לא נעים, לא נורא.

האוהדים חוזרים. כל פעם קצת. עוד שלושה, עוד חמישה. ועדיין, הפרצופים בליגה הזו, בערך כמו בליגה לנשים, הם אותם פרצופים כל הזמן. מקורבים למועדון, פעילים במחלקת הנוער, בני משפחה, שחקנים מקבוצות אחרות שנהנים מיום חופש. הנה טזמין מיצ'ל ביציע, והנה קארימה כריסטמס. לפעמים אני שואל את עצמי כמה מהם היו מופיעים ביציעים, לו היה מחיר הכרטיס, נניח, 50 שקלים, ולא היתה מתאפשרת כניסה חופשית. התשובה לא כל כך מחמיאה, אני חושב, ולכן משתדל גם לא לענות לעצמי.

ובחזרה לעמית תמיר ושון דניאל (אתמול שעשוע היה הישראלי הטוב במגרש, אבל זו לא באמת בעיה שלי, כן? אני כאן לדבר על שני האחרים ויסלח לי כבודו).

תמיר הוא קלאסה. בגיל 34 הוא עדיין בדרגה מעל כל האחרים. הגבוה הישראלי עם הקליעה הכי טובה לשלוש בכל הזמנים, לדעתי. נכון, הוא לא שומר על אותה רמה לאורך כל הדקות. לעיתים קרובות הוא גם לא מתאמץ בהגנה (ומחרפן את נאווי ואפילו לא מנסה לכבוש חיוך גדול שמתפשט על פניו כתוצאה מזה). אבל כשהוא מחליט שהוא משחק לפרק זמן של רבע אחד מאומץ, נניח, אף אחד לא יכול להתמודד מולו שווה בשווה. כולל חלק גדול מאוד בין הזרים. מגוון הכלים שלו גדול ומרשים גם כיום. יש לו המון ניסיון וכל התסריטים אירחו אותו זה מכבר.

שון דניאל נראה טוב, ויכול עוד יותר טוב. תעוזה לא חסרה לו, הוא יכול לשחק במספר רב של עמדות בליגה הזו וחלק גדול מהשינוי בקבוצה בשבועות האחרונים שייך להצטרפות שלו וליכולת שהוא מראה. היום, כששחקנים מהלאומית מגיעים לליגה העל והופכים למרכזיים כמו טנק דן, עוז בלייזר ואבירם זלקוביץ', דניאל עושה את הדרך הפוכה בידיעה ברורה שאפשר לחזור משם. פעם זה היה אולי צעד מביך, כזה שעלול לסמן תחילת סוף הקריירה. אבל שון עדיין צעיר כדי לחזור ולהצליח.

הקריירה שלו ספגה מכה, הוא נפלט, ירד למטה ואני משוכנע שעוד יחזור. הוא פשוט כל כך הרבה יותר טוב ומנוסה מהישראלי הממוצע בלאומית, שהוא לא צריך לדאוג יותר מדי. זה יבוא. ואם אפשר, אפילו דרך רמת גן בה החל את הקריירה הבוגרת שלו. אין כמו לעלות ליגה ולהמשיך עם הקבוצה שלך, בהנחה שמחזיקים ממך באמת. ראו מקרה טנק דן. אכן כי כן, היה אומר ודאי ד. דבורין לו היה נשאל, היו זמנים בהם שיחק עם עומרי כספי וגל מקל בנוער של מכבי ת"א ואיפה הם ואיפה הוא. מצד שני, להם אין את מוטי דניאל כאבא, כן?

הלו מוטי, איך העזתי לקחת אותך כהורה, ולהשוות מבחינת החשיבות לקריירת NBA. שנינו יודעים שעשיתי לך עוול. להיות הבן שלך שווה יותר. אני מקווה שגם שון מבין את זה.

כך או אחרת, אחרת או כך, אני קורא בזאת לתושבי רמת גן, גבעתיים והסביבה הקרובה ביותר, להגיע למשחקי הבית של הקבוצה הזו ולו רק לפעמים, יו נואו. הכניסה חופשית. המחירים במזנונצ'יק אצל הקירח סבירים יחסית, יש מספיק מקום לשבת באלכסון ביציע אם הרגליים שלכם ארוכות במיוחד, ועל המגרש משחקים כאמור ארבעה זרים, שניים מהם ישראלים, והמאמן כריזמטי בדרכו הלא כריזמטית בעליל.

נהניתי לאללה. בעצם, נהניתי יספיק. למה לשקר לאנשים?

אגב, היתה שם עוד קבוצה, אליצור רמלה. משחקים בה צעירים מסקרנים כמו ארד הררי, בן אלטיט, ירין איינהורן, אלכס צ'רנוביץ', לצד ותיקים כמו אור איתן ואוהד כהן. הזרים – אחד גארד קפיצי ומהיר, והשני שרוך אתלטי, ריבאונדר, כפי הנראה ניסיון לאתר מישהו דומה לג'פרסון ששיחק שם בעונה שעברה. על פי אתמול, בכל אופן, הניסיון של שעשוע, דניאל, תמיר והאחרים לקח את רמלה בסיבוב מבלי למצמץ.

הוווווו רמת גן? לא נכחיש זאת.