רוממה, יורוקאפ. מכבי חיפה – סיינה.

הנשיא בשטח אם כי הנציג הישראלי הבכיר באולם, עושה רושם, הוא ירון ארבל, שעומד עשרים דקות באותה פוזה, לבוש כשועה עולם עדכני ושיבה קלה בשערו (כך נדמה לי מרחוק על אף שאינני אביב לביא), ומחליף מלים עם מרקו קרספי, מאמן סיינה. הוא ממוקד מטרה, ארבל, לא מביט ימינה או שמאלה. איש מקצוע. כעבור שעתיים יחטוף המאמן האיטלקי עשרים הפרש. האם ארבל, בין תפקידיו המכובדים והבינלאומיים, עובד גם בשירות דני פרנקו ותפקידו להתיש את המאמנים הזרים מבלי שאלו יחושו בכך? אתמהה ממושכות ונואשות ולא אבין זאת.

על המשטח אגדות חיפניות: תומר שטיינהאור המחויך בעמדת השידור, עם משקפי ראייה בעלות עדשות כהות, חיוך גדול ונצחי ושיער שיבה, ואיקסי בוכבינדר הגדול-גדול שמחליף שלומות ונצורות עם זקני העיר. לדעתי הצנועה והקובעת, כל משחק ברוממה צריך להיפתח בהכרזת כרוז על הימצאותם של השניים בין בני העם הרבים, למשמע מחיאות כפיים קצובות. לעשות כבוד זה לא רק לעשות. צריך גם לדעת.

"גבירותיי ורבותיי, בואו נאמר ערב טוב לאיקסי בוכבינדר ענק הרוח והקומה, ולתומר שטיינהאור האלילי וחסר התקדים", צריך לזעוק הכרוז בגרון ניחר, והקהל בחיפה אמור לעזוב לרגע את הלחמנייה בנקניקיה ב-17 שקל, ולצאת מגדרו. לא שמעתי את זה קורה. לעומת זאת, קריאה לרכוש כרטיסים למופע קרוב של זמר בהיכל שמעתי לפחות שלוש פעמים לאורך הערב.

הבה נבדיל בין קודש לחול, כן?

על המגרש משחקים שני חביבי סיפרה זרים בקבוצה אחת: דונטה סמית' (חביב נולד לשנת 2013) ובריאן רנדל (חביב נולד לשנת 2009). הגיע הזמן לקיים ביקור מחווה ולבחון את החיבור ביניהם, ועל הדרך לשאול בשלומם של אייק שם קשה, מורן רוט, דגן יבזורי, עידו קיר בטון, בן רייס, אלכס צ'וברביץ', אורי קוקיה, לירז אריאלי ותומר בר אבן (ככה יפה, פרנקו? להכניס את החבוב לתשע שניות בסיום המחצית?).

רנדל וסמית' לא קיבלו כל איתות או הכנה לביקור הנשיאותי. הנימוק הרשמי להגעה היה צפייה בסיינה דווקא, אימפריית העבר השוקעת. זו שבמאי-יוני 2012 עוד ראינו, איתי סלע הפלאי ואני, משחקת בגמר הפלייאוף באיטליה ומכריעה את מילאנו 1-4. למרבה המבוכה, האכזבה והתסכול ובמרחק של שנה וחצי בערך, רק תומאס רס נותר מהסגל הפלאי ההוא שכלל גדולי תורה כמו שון סטונרוק, בו מקאלב, קשישטוף לברינוביץ', בוטסי ת'ורנטון, רימאס קאוקינאס, מרקו קרראטו, דייויד אנדרסן, פייטרו אראדורי, דייויד מוס, אנדראה מיקלורי וסימונה "הפסנתרן" פיאניג'אני.

העיניים הלכו אל שני החביבים. רנדל משחק מעל הטבעת ופיתח עם הזמן שהייה מסוימת באוויר. הולך לחסום, הולך לדאנק, הולך לטבעת. יש לו עדיין את הג'אמפר הזה מחצי מרחק שפעם נכנס ופעמיים לא, ואת האחת משתיים מהעונשין. דברים שלא ישתנו אף פעם, כנראה. אחרי כל כך הרבה קבוצות ושנים בארץ יש בו עדיין משהו מטעה, ומגובה השורה הראשונה ביציע הוא נראה גדול יותר מאשר בטלוויזיה. שחקן שכולו למען הקבוצה. לא מוותר על אף כדור, נאבק ומקריב גוף, הולך חזק ובכוח פנימה. לא פלא שהוא נפצע לעיתים קרובות. דבר אחד בטוח: סרחיו רודריגז של ריאל מדריד חייב ללמוד ממנו איך מסדרים זקן.

סמית' נהנה מכל הגינונים של שחקני הניינטיז הגדולים שהוכתרו כחביבים או זכו לכינויים. יש לו את הסייז הנכון, אפילו את המבט הנכון. הוא עושה הכל, הוא זעוף וגם זועף, ממלמל מתחת לשפם בקטנות, מגוון להדהים ונגד סיינה התכבד ב-10 מ-10 מהשדה לצד 24 נקודות, 6 ריבאונדים ו-6 אסיסטים. הסלים מגיעים בכל דרך אפשרית. שלשות, אחד על אחד, פנים לסל, גב לסל, מימין, משמאל, מהצד ומהמרכז. ראיית המגרש שלו יוצאת דופן. הייתי רוצה לראות אותו משחק נגד דייויד ת'רדקיל, ולבדוק אם השריף האלמותי מסוגל לאזוק גם אותו.

בדרך חזרה לאיטליה, במטוס, די ברור שסמית' היה נושא השיחה המרכזי בין אנשי סיינה. קצת כמו לפני 20-25 שנה, כשהייתי פנוי לחלוטין לשקוע ולצלול בעולם הפרטי שבניתי לי בסיפרה בסלע, להתאהב בסיפורים ובדמויות ובמקומות, אפשר להניח שהיכולת של סמית' הפנטה גם את צעירי סיינה. כפי שאני, כבחור צעיר שמגיע לראשונה לפלאדוצה, הפכתי את לאורו בון וריקי מוראנדוטי מבולוניה לשמות שאזכור גם כעבור 20 שנים ויותר אחרי משחקים נהדרים נגד מכבי ת"א, כך שב היום לביתו אחרון שחקני הספסל של סיינה ומספר לחבריו: 'שמעו, יש בישראל אחד, דונטה סמית', שחקן מדהים שכמותו טרם ראיתי. אליל בן אלילים, עשה לנו בית ספר וכלום לא עבד מולו'.

בין לבין רוט עושה צירקוס מכל האיטלקים (שרובם אמריקאים בכלל). הוא מרביץ שלשה מהפינה שמגדילה את ההפרש ונשאר עומד במקום, בפוזה שמזכירה ביפיונר. קרספי לא מבין מאיפה זה בא, מנסה להיזכר אם בדברי החוכמה ששמע מארבל בתחילת המשחק היה איזשהו צופן או קוד להתעסקות עם החבילה המהירה ביותר במגרש, כולל זרים אתלטיים.

יש פלאברה על הבחור, לא נכחיש זאת, אבל מגיע לו. הוא קנה את הזכות לנפח את החזה בצדק. ממרום גובהו הלא גבוה מורן רוט הוא תענוג אדיר לצפייה. אומרים שבעל הבית בחיפה לא מגיע לארץ לראות משחקים. לא יודע על מה מדברים, בעל הבית נמצא שם כל הזמן על הפרקט ואתמול קלע 21 נקודות נגד סיינה.

במחצית, בעיגול האמצע, אחד מנתיני כדורסלע-האתר זוכה לקבל גביע הוקרה מארנון שירן במלאות 5 שנים להיותו מנוי למשחקי הקבוצה. בסיום, ביציאה, מפגש אקראי עם שני נתינים מלבבים של כדורסלע-האתר. ולקראת עזיבה הנה סמית' מדדה כשיכור, חצי מפורק אחרי עוד ערב ארוך בעבודה, בדרכו למכונית.

הכל מתחבר בסוף. עבר עם הווה, רוט עם הקבוצה אחרי פציעה, הנתינים המקומיים עם הנשיא האורח.

וכן, מעניין אם השריף היה גומר אותו.