היי הו היפו,

היפו היפו טריקו

טריקו טריקי הו פפה

היפו טריקו היפה פפה

טריקוקוטם.

אף פעם לא שכחתי את שיר הילדות הישן בביצועו של מייק בורשטיין, ללחן של קובי אושרת ולאה לופנפלד. באחרונה הוא שב ועלה בי מכיוון מפתיע: צירופו של ריקו-טריקו הופה פפה ווייט להפועל אילת במקום טרנס רודריק.

לא נכנס כרגע לשיקולים, לסיבות ולמניעים סביב החילוף הזה. העובדה שבפברואר עדיין נאלצים לשנן כאן שמות של זרים חדשים, ולעכל אותם ואת הרגליהם וסגנונם, בעייתית מאוד בעיניי.

יש לפתור זאת אחת ולתמיד על ידי צמצום מספר הזרים, צמצום מספר החילופים במהלך העונה והענקת אשראי רב יותר לישראלים. זה עד כדי כך פשוט. אמרתי את זה אלפיים ומאתיים ועשרים ושמונה פעמים, אז הנה מספר אלפיים ומאתיים ועשרים ותשע.

הלאה.

שבתי עם רעיית הנשיא במהלך השבוע שעבר מפראג-הכרך. מאוד קר, מאוד לא יקר ובכלל לא מנוכר. הופעה של דפש מוד לעיני 20 אלף צופים ב-O2 ארינה היתה בלי ספק רגע השיא של הנסיעה הזו, כמו גם ההשתאות המתמדת מכמויות הבלונדיניות הגבוהות שעברו ברחוב מימין ומשמאל. נתקשה להכחיש זאת; חלום נעורים קשה להשגה הפך למציאות נגישה ברחובות פראג. ברם, זה קורה באמצע שנות הארבעים. ועכשיו, מה עכשיו? מסמרים ונוצות ומבטים בלבד. ואף מלה לרעיית, כן?

בעניין דפש מוד. ב-1982 הם יצאו עם A broken frame – תקליט יופי-טופי שחרשתי עשרות ומאות פעמים, ואני מכיר כל אחד משיריו בעל פה. הוא מתנגן ברקע ברגעים אלה ממש, אגב, ורגל ימין רוקעת תוך כדי כתיבה. טעם החיים.

אני לא עוקב אחר ההופעות החיות של דפש מוד והליין אפ הקבוע להם, אם יש כזה, אבל האכזבה היתה גדולה כשהתברר שהם לא מנגנים למעשה את החומרים המוקדמים מאוד שלהם. אלה שבזכותם, בעצם, התאהבנו בלהקה הזו. זה כמו להתחתן עם מישהי בזכות מה שהיא, ולהתעורר כעבור שלושים שנה ולהבין שהתחתנת עם מישהי אחרת לגמרי. בעצם, זה קורה לכל זוג שני או שלישי היום, ותוך פחות מ-30 שנה. הרבה הרבה פחות אפילו.

הדבר הראשון שקרה בלשכה הנשיאותית עם שובנו לארץ היה הנחת התקליט על הפטיפון, ומאז הוא נחרש שוב ושוב מחדש. סוג של השלמת חומרים להופעה עצמה שהיתה טובה ומרגשת, אבל השאירה את מרבית הסינתיפופ הרך ההוא, או איך שקראו לזה, בחוץ.

יש המון שירים של דפש מוד מהניינטיז ומהעשור הקודם שנשמעים מצוין. חלקם גרמו לנפש הנשיאותית הרכה לפקוד על העיניים להזיל דמעה, כרגיל בהופעות באשר הן. אבל חיכיתי ל-MY SECRET GARDEN הנשכח, או ל-LEAVE IN SILENCE המופתי והם לא באו.

תכל'ס, אם להשתמש בעוד מלה עתיקה, השיר היחיד מתחילת הדרך שמנגנים בהופעה הוא JUST CAN'T GET ENOUGH, שלקוח מהתקליט הראשון והפך עם השנים לסמל זיהוי, כמעט המנון, וחלק בלתי נפרד. הבטתי בפניו של דייב גהאן הסולן שנשקפו מעל מסכים ענקיים, והיה נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהוא לא נהנה לשיר את הקטע הזה. ייתכן שזו שחיקה, ייתכן שהוא חש כי מדובר באילוץ. וכשמאלצים אותך, כשאתה חייב, אתה רוב הזמן לא נהנה.

הלהקה הלכה לכיוונים אחרים. צריך להודות שחלק מהשירים מלפני שלושים שנה לא יושבים טוב היום בהופעות חיות, לצד החומרים המאוחרים יותר. הצליל ההוא שהיה כל כך מיוחד, נשמע לא עדכני בחלקו. בעייתי. לא יושב טוב ברצף, לא משתלב בעוצמות של המוזיקה הנוכחית והסגנון העכשווי.

אחת האוהדות השרופות בהופעה סיפרה, שמאז עזיבתו של וינס קלארק, או אלן וויילדר, או שניהם, ועם התבגרות חברי הלהקה הנוכחיים והשינויים בחברות המוסיקה איתן עבדו, השתנו גם ההעדפות והבחירות. כתוצאה מכל זה נעלמו הקטעים הישנים. ואם לסכם, שבנו מפראג-הכרך והפטיפון עושה שעות נוספות על התקליט של 1982.

כנאמר וכמושר בלב עמוק פנימה לעמית, החברה הראשונה שלי, אחרי הפרידה:

All I wanna do is see you, don't you know that it's true?

והיא לא ענתה עד היום.