"יש רגעים בהם אדם שוכח לאיזה צד של החיים חולפים ימיו", כתב ראובן מירן עבור תיסלם, כחלק משיר שנקרא "יש רגעים" ומורכב מטקסט לא שגרתי במיוחד בשירי הפופ-רוק שלנו.

כך או אחרת, אחרת או כך – אם לחזור לרגע לכדורסלעית – מצאתי את עצמי מזמזם את השיר הישן הזה כשקמתי היום לקראת צהריים, אפוף מעומס שידורי המכללות בשבוע האחרון.

זה לא רק העומס. זו גם ההכנה. הרי אין דין הארווארד וסינסינטי כדין ריאל מדריד או אפילו תיכון עמק חרוד, שאותן אני מכיר די טוב, אם יורשה לי. צריך לקרוא, להתכונן, ללמוד, לחרוש, לעשות דברים שהכתיבה הקלילה בכדורסלע אינה נשענת עליהם. ידע והתמצאות לפני הכל, ומי שלא עוקב באדיקות כל השנה חייב לרכוש אותם בזמן קצר.

ומתברר – ואני משוכנע שקשיש כמו סר ש. הרמלין הפורש יכול להעיד על כך – שככל שהבן אדם מתבגר ומתפתחת סביבו משפחה שלמה, דברים מהסוג הזה נעשים מסובכים יותר. לא חלקים, לא טבעיים, לא נוחים, לא מתאימים, תלויים בעוד גורמים. והעיניים . . . אחח, העיניים כבר לא אותן עיניים. שרדו מאות אלפי מלים פעם ובלעו אותן בתאווה, והיום מתעייפות מהר מדי.

לכן, הבוקר, כלומר בצהריים, כשמצאתי את עצמי מקיץ אל העולם ב-12.30, לא היה מאושר ממני. שיחקה אותה רעיית הנשיא, חשבתי לעצמי, כאשר לקחה את הסטאר לבית הספר על אף שהיה תורי. ריחמה עלי. התחשבה בי. ומתי, באמת מתי, אדע אני להתנהג באבירות כזו כלפיה?

רק אחרי קימה ממושכת ואיטית קדרו הפנים קלות. הייתכן כי הייתי שרוי בנבכי כדורסל המכללות אתמול, במשחקים יוצאים מהכלל אגב, אחד אחד, ולא ראיתי אפילו מהלך אחד מתוך הקונצרט הנדיר של הפועל ירושלים בנוקיה-ההיכל?

"יש רגעים בהם אדם שוכח לאיזה צד של החיים חולפים חייו". אני מתנצל בפני ראובן מירן על ששלפתי משפט אקראי מתוך טקסט משובח, והתאמתי אותו ללא כל קשר לצרכי האייטמון הזה. ובכל זאת, משהו קורה, דברים מתרחשים. השינוי הכי גדול של השנים האחרונות, עושה רושם, הוא התנודות מגזרה לגזרה בכדורסל.

מציאות אחת יוצרת מציאות חדשה. אדם שמשדר תיכונים ולאומית באינטנסיביות, בסוף מה שיעסיק אותו ויעניין אותו הוא כדורסל תיכונים וכדורסל לאומית. אדם שמשדר את טורניר המכללות הגדול במרץ-אפריל, ישקע עד צוואר בענייניו וייסחף ויישאב ויתלהב, ופתאום ראשל"צ נגד נתניה, פסגת הפסגות פעם, זה רק עוד משחק שאפשר בקלות לחיות בלעדיו.

ופתאום, מכבי ת"א ביורוליג נראית אפורה, עד צ'רלטון אינני מרחיק לענייני היורוקאפ, ואם נופל משחק שיש לשדר או לצפות בו – הדין אחד: האחרים נדחקים לצדדים.

"מה איתי, מה איתי, מה איתי . . . טוב לי או רע לי?" (איינשטיין, חנוך, רוטבליט וג'וזי כץ חסרת התקדים). אין תשובה חד משמעית, רק שככל שעוברים הימים וחולפים השנים, מתברר שפול יאנג ידע מה הוא שר ב-WHEREVER I LAY MY HAT THAT'S MY HOME.

כדורסל נשים, מכללות, לפעמים קזינו, אחר כך יורוליג, בטח שתיכונים ונוער. כל אחד הוא עולם בפני עצמו, וכבר אין מקום לדחוס הכל יחד. מוזר, אבל אולי כבר לא צריך.

היידה, קיטי נאומוסקי, נפש מספר 6 שהצטרפה באחרונה ללשכה הנשיאותית, מחכה לסיבוב.