השבוע שידרתי משחק של אוניברסיטת סאות'רן קליפורניה, הידועה בפי כל ה-USC, נגד קולורדו. מיידית נזכרתי בדייויד בלו, ששיחק ב-USC אי-אז בימים. המחשבה הבאה היתה: רגע, איך יכול להיות שהוא לא מופיע בחיל התותחנים של כדורסלע-האתר עד עצם היום הזה?

ניגשתי לבדוק, לוודא. ובאמת, הוא לא שם.

ניסיתי לחשוב או להיזכר אם היתה סיבה כלשהי ויכולות להיות למעשה שתיים: אחת, עצלות, נו, זה ברור, בשילוב הזנחה קשה של התחום לאורך שנים. השנייה, יכול להיות שלאורך הזמן החשבתי אותו כשוטר ולא כגאנר, כאשר בעצם חיל התותחנים בהגדרתו הראשונית הוא משכנם של הגאנרים ולא השוטרים. כאן הסיפור הסתבך, כי להתחיל ולחדד ולדייק את ההבדלים בין אלה לאלה זה חתיכת מבצע, ודאי כאשר אוכלוסיית חיל התותחנים שלנו – 73 שחקנים בארטילריה הזרה + 19 שחקנים בארטילריה המקומית נכון לינואר 2021 - מונה גם שוטרים וגם גאנרים.

אז החלטתי בלי להסס: הגיע זמנו של בלו להיכנס לרשימה בערך 7 שנים אחרי שפרש מכדורסל. קצת כמו שמודיעים בארה"ב פתאום, שנים רבות אחרי שכבר שכחת משחקן מסוים, על בחירתו להיכל התהילה.

מה נגיד ומה נאמר על בלו? ריישית כל, כמו שנהגה לומר סבתי עליה השלום מרים, בלו הגיע לארץ כבלות'נטל, כזכור, כעולה חדש. זרע אותו בגן הירק הקרוי מכבי ת"א סבא דייויד בלאט וזה קרה ב-2002. אגב, סבתי עליה השלום מרים, אשר פה ושם נהגה לצפות בצהובי העור בפעולה בטלוויזיה, לא הספיקה ליהנות מצפייה בבלות'נטל לאורך זמן. מצד אחד, הוא לא שיחק הרבה בעונתו הראשונה כאן. מצד שני, היא נפרדה לתמיד באפריל 2003.

אחד הדברים הזכורים לי ביותר מאותה עונה ראשונה של דייויד השחקן הוא, שדייויד המאמן כמעט שלא נתן לו לשחק. רק אי שם בפברואר 2003 הוא קיבל הזדמנויות ראשונות וממשיות מהספסל אחרי משחקים רבים בהם לא שיחק. ברם-אולם מרגע שהחל להציג את ידיתו ברבים, וכשהובן לכולם שמדובר בצלף-צלף, עם טווח גדול ומצפון שאינו מעיק במיוחד, התברר כי האיש הוא כלי נשק מתקדם: הוא גם 3 וגם 4, יש לו פייד-אוויי קטלני, הוא יכול להיות דומיננטי מאוד בריבאונד והוא מחזיק מעצמו. כלומר, הוא לא חסר ביטחון עצמי.

למעשה הוא היה כל מה שרצו מנדב הנפלד שהיה שם לפניו במשך שנים, אבל בצד ההפוך: קליעה, קליעה, קליעה, לחשוב על הסל אבל לא להסתפק במחשבות, ולהיות מסוגל לשחק ביעילות בשתי עמדות הפורוורד.

בעונתו השנייה בלבד הוא כבר זכה באליפות היורוליג עם מכבי ת"א (2004) עם משחק בלתי נשכח נגד סקיפר בולוניה בגמר שהתקיים ביד אליהו והסתיים ב-44 הפרש. היו לו שם 20 נקודות ב-16 דקות ו-4 מ-5 לשלוש. זה היה שיאה של הקבוצה המדוברת ביותר של מכבי ת"א, ימי פיני גרשון ודייויד בלאט כעוזרו, ועל המגרש אנתוני פארקר, שאראס, ניקולה וויצ'יץ', מייסיאו באסטון, טל בורשטיין, גור שלף וחברו הטוב של בלו, דריק שארפ.

ברם, השאיפה האמיתית שלו היתה להגיע ל-NBA. הוא ניסה להגיע לסקרמנטו קינגס ואיך לומר, זה לא הסתייע, ומכאן עבר הלאה לנדודים באירופה: היו לו תחנות נהדרות – שתי הבולוניות, דינמו סנט פטרסבורג אצל בלאט, ככל הזכור, וגם בנטון טרוויזו שם חבר למרכוס גורי, אחד השחקנים איתם שיתף פעולה בתל אביב בעונת הבכורה שלו. אחר כך חזר לעונה ושוב עזב, הפעם לצרפת (לה מאן), וחזר שוב לשלוש עונות נוספות. בסיומן החליט לפרוש, ניסה לחפש את עצמו קצת בתחומים אחרים, ואז חזר לעונה אחת אחרונה שבסיומה זכה עם מכבי ת"א באליפות היורוליג השנייה שלו (2014). וזהו, אז באה הפרישה הסופית בגיל 34.

לאורך תקופת ההלוך ושוב, שהתפרשה על פני 12 שנות פעילות באירופה, מכבי ת"א היתה התחנה הישראלית היחידה שקלטה אותו, ובסיומו של עניין הוא צבר בה שבע עונות. בין לבין וגם לאחר מכן התברר שבלו, שקיצר את שמו ב-2010 כדי להקל על ילדיו ועל זוגתו ולהתאים את שמם לסביבה האמריקאית, הוא טיפוס שלא תמיד ידענו לעכל עד הסוף.

הוא דיבר הרבה על כך שיכול היה להגיע רחוק יותר בכדורסל, נתן כבוד לכדורסל האירופי אבל הדגיש שכיוון להצלחה ב-NBA ואת זה הוא לא השיג. סיפר על העניין הרב שהוא מוצא בשורשי הוריו – אם יהודייה עם רקע גרמני ואב אפרו-אמריקאי – ועל הנטייה שלו להעמיק ולחפש ממצאים חדשים בהיסטוריה המשפחתית. אמר לא פעם שבמכבי ת"א הוא היה אהוב על הקהל, אבל לא תמיד מוערך דיו כלכלית או מקצועית וחשב שהוא שחקן חמישייה לכל דבר ועניין, בעוד בחלקים גדולים מהקריירה עלה מהספסל.

אבל עובדות יבשות ופרשנויות שנויות במחלוקת בצד, דייויד בלו היה מכונת קליעה בלתי רגילה. הוא באמת מסוג השחקנים שגרם לאנשים לפעור פה ולמקד מבט. אמנם גם הוא החטיא כמו כל הקלעים הטובים, ולפעמים אפילו הרבה מאוד, מה שעורר בתום שניים-שלושה משחקי משבר רצופים כאלה את השאלה מה עוד הוא עושה חוץ מלזרוק. אבל מאוחר בקריירה כשבלו שם דגש על הצד ההגנתי והראה שיפור, בגרות ומשחק שלם יותר, וכשהכדורים צללו פנימה מתשעה ועשרה מטר בנונשלנטיות, היו רגעים שתפסתי את עצמי אומר: הוא לגמרי שייך לרמה הגבוהה ביותר של קלעים שראיתי אי-פעם. ברמה שהוא רצה להיות חלק ממנה, ולא הגיע אל הארץ המובטחת. כלומר ובעצם, הוא הגיע, אבל לא לארץ הזו. טוב, לא משנה. הרי הבנתם עוד קודם, למה צריך לסבך?.

וכשתם הכדורסל, תם גם חלקה הפיזי של ישראל בחייו. מה, למה וכמה נשאר בלבו ובזיכרונותיו, לעולם לא נדע. בשורה התחתונה – 6 גביעי מדינה ו-5 אליפויות בישראל, שני גביעי אירופה, אליפות הליגה האדריאטית, שלל תחנות אירופיות וגם תקופה קצרה בנבחרת ישראל, שבאה לאחר דחיית זימון לשחק בה בשלב מוקדם יותר בקריירה.