ממרחק השנים תיאומן אליבגוביץ' זכור לי ככה: בוסני-סלובני שאחת ולתמיד צריך לברר מה הסיפור הזה עם כפל אזרחויות במקרה שלו, פורוורד גבוה עם קליעה טובה, שמאלי, מחזיק בארסנל הפרטי סוג של פייד אוויי והזריקה לשלוש אינה זרה לו. בנוסף, לא אוהב להתלכלך במיוחד. לא מאוד פיזי, לא מחפש מגע. לא ממש מוסר. אוהב את הסל. ועם איזו קבוצה הוא הכי מזוהה? זוכר שנים שלו באיטליה, גם בספרד, אבל כנראה שמכולן אלבה ברלין.

ונדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שאליבגוביץ' היה מעין מירזה טלטוביץ' מוקדם. גירסה ראשונית, בסיסית יותר. פחות מפעימה ועם זאת מכובדת דיה, למה שיבוא אחר כך מתוצרת אותה בוסניה, ויהפוך להיות שחקן מוביל ביורוליג וגם שחקן NBA לשש עונות רצופות עד לפרישתו ב-2018.

אליבגוביץ' קלע הרבה נקודות בזמנו ונהג להוביל את קלעי הקבוצות בה שיחק. היו לו לא מעט משחקים בהם קלע 30 נקודות ויותר לאורך הקריירה. כן מלך הסלים של נבחרת סלובניה בכל הזמנים עם 990 נקודות (52 משחקים, 19 נקודות בממוצע למשחק).

באחרונה (ינואר 2021) למדתי שהוא דודו של לוקה גארזה מאייווה סטייט, סנטר צעיר ומבטיח, כמו שנהגו לכתוב פעם והיום פחות. אז הדברים התחברו פתאום לגמרי באקראי, ואיכשהו יוצא שכתיבת הפרופילון הזה מתבצעת יום אחד בלבד לפני יום הולדתו ה-54.

אם לקצר, הוא נולד בבוסניה ועבר במהלך ילדותו עם המשפחה לסלובניה. שיחק קצת בקבוצות נוער בסלובניה וכשבגר מעט הצטרף לבוסנה סראייבו שהיתה אז שם חזק בכדורסל היוגוסלבי טרם התפרקותו לרסיסים. נקודת שיא בקריירה הגיעה בגיל צעיר, עם הזכייה של נבחרת הנוער של יוגוסלביה באליפות העולם ב-1987. אליבגוביץ' שיחק כתף אל שכם עם טוני קוקוץ', מירוסלב פצארסקי, ולאדה דיוואץ, אנ-דנ-דינו ראדג'ה, וגם שניים שהגיעו מאוחר יותר לישראל: הגנרל הסרבי ראדנקו דובראש ולוקה פאביצ'ביץ' שלימים שיחק בספליט הגרנדיוזית ואף לנהריה-העיר הגיע. אליבגוביץ' לא היה מהשמות המובילים בנבחרת הזו.

בגמר הם ניצחו את ארה"ב (גארי פייטון, לארי ג'ונסון, קווין פריצ'רד, ליונל סימונס, סטייסי אוגמון, סקוט וויליאמס) 76:86.

מפה לשם נדד תיאומן, ובקיצור תיאו, עד לארצות הברית כדי לשחק שלוש עונות באורגון סטייט. אוניברסיטה שלנשיאות יש חיבה אליה, משום מה. יום אחד נברר גם זאת.

אחרי עונה אחת ביאקימה סן קינגס בתחילת התשעים, שם שזוכר לי היטב מהימים שהחזקתי מדיה גיידים נדירים יחסית של ה-CBA, הוא חתם באיטליה עם פורטיטודו בולוניה. הספונסר אז היה מאנג'אבבי. משם הגיע לשלוש עונות באלבה ברלין, בהן זכה בגביע קוראץ', וזו פחות או יותר התקופה שבה הוא זכור לי יותר מכל. בהמשך הגיע לאולקר, אבל מהר מאוד חזר שם לאיטליה. האמת? הייתי נוהג כמותו בדיוק. בין לבין וגם אחרי הרביץ טעימה בספרד וביוון. בכל מקרים אלה היו קבוצות קטנות יחסית, לא צמרת היורוליג. גם לא הצמרת המקומית. זו גם הסיבה, אולי, שהשם אליבגוביץ' אינו מרטיט במיוחד ונעצר אצל שומרי סף של הכדורסל האירופי, כמוני, הנוטים וזוכרים לכבד ולהנציח את מי שהיו ופסקו עם השנים.

אליבגוביץ' לא ממש פסק. אחרי פרישתו ב-2003 הוא עוד ניסה לאמן קצת ועשה את זה באודינה, מקום בו שיחק קודם לכן במשך שלוש עונות ברצף. היה לו ניסיון עם איטלקייה נוספת, סקאפאטי. עסק קצת גם בתפקידי ייעוץ וניהול ספורטיבי בעיקר במועדונים באיטליה.

שלושה בנים יש לו, כולם הלכו בדרכו: מירזה הבכור, אמאר הסנדביץ' ודניס הצעיר. כולם בעלי אזרחות נוספת, איטלקית או אמריקאית. שלושתם משחקים באיטליה. Like father like son.