יניב סולומון היה אמור להיות כרגע שחקן בכיר בליגת העל, אולי אפילו בנבחרת ישראל. המשפט הזה נכון גם אם הוא נקרא ב-2021 וגם אם הגעתם אליו רק ב-2025 (הלו, איפה הייתם עד עכשיו?). פורוורד ארוך, יד רכה מבחוץ, אתלטיות. הכל היה שם, באמת. רק טיפת מזל הייתה חסרה בים של ביש מזל משווע ושרשרת פציעות, שספק אם מישהו עבר בקריירה כל כך קצרה.

סולומון גדל במכבי ראשל"צ, תחת הדרכתו של שחקן העבר גרג קורנליוס ולצד אחיו הגדול אור, שסומן כהבטחה גדולה. כבר בגיל ילדים הוא בלט וביחד עם איגור קולשוב זכה בגביע המדינה. הוא זומן לכל הנבחרות הצעירות, הוביל את ראשל"צ של נדב זילברשטיין וזיו ארז לשתי אליפויות רצופות בליגה לנוער (אחת מהן לצד אחיו, כאשר היה בכיתה י"א והשניים חיברו יחד 29 נקודות ו-28 ריבאונדים בגמר נגד הפועל ירושלים של אדם אריאל ועדי כהן סבן) והיה אמור להצטרף לקבוצה הבוגרת. בשנתון שלו אפשר למצוא מלבד אריאל וקולשוב גם את רפי מנקו, ועדיין הוא היה זה שסומן כפורוורד הבכיר בזמנו.

ביוני 2012, כחודשיים אחרי הופעה אישית מצוינת בטורניר אלברט שווייצר היוקרתי, בו דורג שני בריבאונדים ורביעי במדד, הוא נפצע באימון לקראת אליפות אירופה לנוער דרג ב'. האבחנה: קרע ברצועות הברך. אי אפשר להתעלם מהעומס עימו נאלץ להתמודד הי"בניק באותה עונה: למעלה מ-55 משחקים עם הקבוצה, בית הספר והנבחרות.

סולומון עבד קשה כדי לחזור אבל כעבור קצת יותר מחצי שנה ספג פציעה דומה. הוא שוב עבר את כל הליך השיקום, שוב קיווה לחזור כבר לפרקט – אבל שוב נפצע. קשה לתאר את התסכול והייאוש שאחזו בו, אלא שזה לא מנע ממנו לחלום על הקאמבק ובעיקר להפוך עולמות כדי שהוא יקרה. וזה אכן קרה. בשלהי עונת 14/15 הוא חזר לשחק אחרי כמעט "שלוש שנים של גיהינום", להגדרתו, באליצור יבנה ובעונה הבאה כבר היה מהישראלים הבולטים בליגה הלאומית.

בהמשך שיחק גם בהפועל באר שבע ובעונת 16/17 היה אולי המקומי הכי טוב בליגת המשנה, כאשר רשם 18.8 נקודות ו-6.7 ריבאונדים במדי הפועל ר"ג/גבעתיים. הוא הוכיח לעצמו ובעיקר לאחרים שיש לו את מה שצריך וקפיצת המדרגה המתבקשת הייתה לקבוצת האם, מכבי ראשל"צ. הוא נאבק על כל דקת משחק, הצליח להראות מעט מהפוטנציאל שלו בשני משחקים של 20 נקודות ובעיקר השלים עונת בכורה בריאה בליגה הבכירה בגיל 23.

בעונה הבאה עבר לשכנה, עירוני נס ציונה. הוא הראה ניצוצות פה ושם, אלא שבפברואר 2019 הגיע הקש ששבר את גב הגמל: קרע נוסף ברצועה הצולבת, שגמר לו את העונה ובסופו של דבר גם את הקריירה כולה. כואב הלב, בעיקר לאור העובדה שעבד כל כך קשה – גופנית ומנטלית – כדי לחזור מהפציעות. למעשה, הוא בילה יותר זמן בקריירה בשיקום מאשר כשחקן פעיל.

למרות תחושת הפספוס הגדולה, אי אפשר שלא להתרשם מכוח הרצון העז של סולומון והמשמעת האישית המתחייבת בהליכי שיקום כאלו. קריירת הכדורסל שלו נקטעה מוקדם מדי, אבל אין ספק שמה שעבר חישל אותו לקריירה מוצלחת בתחום אחר.