הנה אדם שמעולם לא הכרנו, כאן בנשיאות ובדירקטוריון גם יחד, ובכל זאת בליבנו פנימה מתרגשת לה סערה רגשית קלה בבואנו לדבר על חיים חזן ז"ל. וזאת למה? אולי כי את ארז, בנו האלילי-משהו, הכרנו גם הכרנו לאורך השנים. ואם ארז מזכיר במשהו את אביו, חיים היה כנראה אליל בפני עצמו. כלומר, מעבר לדמיון החיצוני הרב ביניהם.

והאמת היא, שאם לשפוט על פי סיפורים של אלה שזכו לראות אותו משחק, אכן כי כן אליל כדורסל היה. נולד בינואר 1937, מת בפברואר 1994.

חזן גדל במועדון הנוער חסן-בק ביפו, וניסה להתקבל למכבי תל-אביב ללא הצלחה. בהמשך הציע לו ארז לוסטיג, אחד הכדורסלנים הטובים של הפועל תל-אביב, להגיע אל מחלקת הנוער בצפון העיר. נו, ככה עובדים הדברים לפעמים. יכול היה להיות מכביסט, נהיה סמל של הפועל.

חזן, גארד בגובה 1.89, התגלה עם הזמן כרכז בעל שליטה יוצאת מהכלל בכדור, אחד הטובים שהיו להפועל תל-אביב מאז ומעולם, מספרים המספרים ואומרים האומרים. הוא הופיע 50 פעמים עם נבחרת ישראל בשלוש אליפויות אירופה בשנות הששים, ושיתף פעולה באופן יוצא מהכלל עם תנחום כהן-מינץ. מין הפועל-מכבי כזה.

לבנו יקיר לו, בנו הבכור, הבכור קרא ארז, כאות הוקרה על תרומתו של לוסטיג לקידום הקריירה שלו ככדורסלן. ברם אולם ואל על פי כן, חזן נאלץ לפרוש מכדורסל בשל מחלה שתקפה את רגליו ואיימה על חייו. הוא ניסה לשוב ולשחק לזמן קצר, אבל פרש סופית בגיל 27 כשמאחוריו שתי אליפויות וגביע במדי הפועל תל-אביב. נו, נשאל זאת ככה: האין זו בושה, חרפה וכלימה שכך נאלץ לפרוש? ועוד בגיל? קטשים וליובינים היו כבר הרבה קודם, מסתבר.

חזן הפך למאמן וחילק את זמנו בין קבוצות שונות בעמק יזרעאל לבין הפועל תל-אביב. לימים מצא לו עיסוק שונה לגמרי, ניפוח זכוכית. הלך לעולמו ולא הספיק ליהנות מהכבוד שחלק לו הוועד האולימפי, כשבחר בו כספורטאי הבכיר לשנת 1962 במסגרת ערב ספורטאי היובל שהתקיים ב-1999.

ב-2005 נבחר גם להיכל התהילה – 50 הגדולים של הכדורסל הישראלי בכל הזמנים. הוא דורג 21 ברשימה, מקום אחד מתחת לאביגדור מוסקוביץ', ומקום אחד מעל מאירק'ה טפ-הירו. גם אם מעולם לא החלפנו איתה מלה, כאן בכדורסלע-האתר, נוקיר את חיים חזן לעד.