הנה, סוף–סוף הגיע הרגע בו חושף יו"ר הדירקטוריון את המשותף לו ולאביב לביא (נדמה לי): שניהם, היו"ר ומר נדמה לי, טוענים שלו סילבר היה גדול מאוד, גדול במיוחד, גדול עד בלי די ועד בלי קץ. גופיה מספר 12 של מכבי ת"א. האיש עליו גדלנו.

לא סוד הוא, כי נשיא הסיפרה שלימים הפך גם ליו"ר דירקטוריון כדורסלע-האתר, הסתובב במגרשים בילדותו ובנערותו בגופיה מספר 12 של מכבי פ"ת, זכר ואות לימים בהם היה המספר הזה שייך לסילבר הפלאי. כמוהו בדיוק רציתי להיות (ואם לא הוא, אז לפחות בוב מורס).

מה הקסים בו? סגנון הקליעה המיוחד, יכולת המסירה והובלת הכדור, אינטליגנציית המשחק, השקט הנפשי, הגמלוניות המסוימת במשחקו. אתלטי לא היה כלל ועיקר ככל הזכור. וככל הזכור, לא היה כלל ועיקר אתלטי.

וגם שפם היה לו. נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא כאמור, ששם, בימים הקדומים ההם החל הפטיש הנשיאותי לגבי שחקנים עטורי שפם. מסילבר זה התחיל, כן. הוא היה האבטיפוס, המודל, לכל אותם שחקנים שבאו אחריו עם השנים ושפם היה קריטריון כמעט מתבקש להפיכתם לחביב סיפרה מעבר לכל תכונה כדורסלנית כזו או אחרת.

ענק רוח היה סילבר וכשהתבגר הילד והפך לנשיא התברר, שהפורוורד היה גם איש עם פיוזים קצרים, קצת עצבני, קצת עוקצני, לא אחד שאפשר להתמודד איתו בקלות. סיפורים כמו שפיזר שמלוק מחרובסקי (על החתול שלו סילבר, שקץ בחיים משותפים עם לו ולכן החליט לקפוץ מהמרפסת ולהתאבד) הפכו את המשופם לאיש שרב הנסתר על הגלוי לגביו.

ועם כל זה, האיש מקפיד להופיע כאן מפעם לפעם, לבוש במיטב החליפות בדרך כלל, ואם אין טעות כאן הוא עדיין נשוי לישראלית בדיוק כמו שהיה כשיצא מכאן בסוף שנות השמונים והחל לעסוק בעריכת דין. דובר עברית רהוטה הינו. איש אמיד, יש אומרים, וחבל שאין איש שתופס אותו כאן באחת ההזדמנויות שהוא מבקר כדי להרביץ כפולת עמודים תוססת על הימים ההם והזמן הזה.

כאן, בצילום, הוא מנסה לעבור, אגב, את מולי אבישר, אחד מטובי הישראלים של שנות השבעים שגם הוא, בלי עין רעה ובלי נדר, כמו שאומרים, עוד יקבל ערך משלו בכדורסלע-האתר.

66 הופעות היו לסילבר בנבחרת ישראל. מדליית כסף בטורינו? הוא היה שם. שני גביעי אירופה הראשונים של מכבי ת"א? הוא היה שם. גם הגביע הבין-יבשתי ההוא של 1981 עבר לו בידיים, כמו גם עשר אליפויות ושמונה גביעי מדינה. קיבל גם משחק פרידה ממכבי ת"א, קיבל. מה עם ג'מצ'י והנפלד, אגב, לא יהיה משחק כזה, אה? שערורייה.

אליל אמיתי היה סילבר. ואת סגנון זריקתו לא ראיתי אצל אף שחקן מאז היום בו סילבר פרש, ועד עצם היום הזה.