רכז וסמל בהפועל ת"א, שמשום מה נאלץ להתמודד לאורך כל הקריירה שלו כמעט עם תוויות של לוזר שהודבקו לו. לא היה קשה להיחשב ללוזר אם שיחקת בהפועל ת"א כמו פרישמן, אבל עמוסה, או עמוסל'ה, ואפשר גם סתם עמוס, עשה כל מאמץ כדי להטביע חותמו, איך שאומרים, ושהעוגה תצא יפה וטעימה. לפעמים, מה לעשות, זה לא הלך. טוב, נו, בדרך כלל. לא לפעמים.

היתה לו וואחד צ'אקה לשלוש, רגליים חזקות, קליעה מהמקום עם ניתור טוב, ידע לסחוט עבירות והגיע המון לקו, היה מוסר לא רע. אולי אפילו קצת יותר טוב מזה. תמיד כיבדנו את המאמצים שעשה. פרישמן באמת התאמץ להראות שהוא טוב, שהפועל יכולה, שזה אפשרי. הוא עשה מעל ומעבר על המגרש.

היה בו משהו קצת מריר, ואפשר להבין את זה. לרוץ אחרי מכבי ת"א כל כך הרבה שנים ולא להשיג את המטרה – זה מבאס. ברם אולם, זכה בגביע המדינה ב-1993 וגם זה משהו. לימים עזב את אוסישקין ויצא לשחק בהפועל חולון יחד עם ישראל אלימלך על אותה בלטה (מין מורן רוט וגוני יזרעאלי קדומים, רק הרבה-הרבה יותר אייקונים בכדורסל הישראלי), ואחר כך גם בהפועל גבעתיים. היה דבר כזה. ויש, בעצם, עד היום. עובדה, הוא משמש אחראי מקצועי במחלקת הנוער של המועדון.

אולי כדי להוכיח שהוא לוזר עד הסוף, סיים במקום ה-51 בדירוג השחקנים להיכל התהילה של הישראלים הטובים בכל הזמנים. ההיכל, אם לא הבנתם, מכיל 50 מקומות. עמוסל'ה רגז, כאילו בידינו הדבר ולא בבחירה שמקיפה 170 איש מדובר, והוא החרים את האירוע, הוא החרים. נתקשה לסלוח לו על כך, אם כי נבין זאת. האיש תמיד היה קרוב ולא הלך לו. ודאי מבאס ברמות קשות הוא הדבר.