מוישל'ה ויינקרנץ – המאמן שחטף

למאמן הפועל ת"א בעונת 1987/88 היה הכבוד המפוקפק וגם התענוג לספוג 59 נקודות מדראז'ן פטרוביץ', בהפסד לציבונה זאגרב בחצי גמר גביע קוראץ' ביד אליהו.

"אני לא קורא למה שהיה שם "זון", זה פשוט היה פטרוביץ' והיכולות שלו היו ידועות עוד קודם. גם ככה היו לו 38-37 נקודות בממוצע למשחק בתקופה ההיא, אז נכון ש-59 נקודות זה חריג בכל קנה מידה אבל אפשר לצפות ממנו גם למשחקים כאלה.

אני אגיד לך מה זה "זון" בעיניי: זה שאנדרה ספנסר, ששיחק אצלי במכבי ראשל"צ והיה שחקן נהדר אבל הכל חוץ מפיור שוטר, קלע פעם בתחרות שלשות 11 מ-12 שלשות בטורניר שהשתתפנו בו יומיים אחרי שנחת בארץ. אמרתי לעצמי: 'אוי ואבוי, אני בכלל לא צריך קלע, לא לזה התכוונתי. יש לי בקבוצה את אמיר כץ'. ומה התברר? שאחרי הטורניר הזה הוא לא קלע 11 שלשות אפילו לאורך עונה שלמה, והבעיה היתה שהוא התחיל להאמין לעצמו שהוא קלע שלשות. האמת היא שבכלל לא רציתי שהוא ישתתף בתחרות שלשות ההיא, כי פחדתי שיזרוק איירבולים שלא יכבדו את הרמה. ואז אתה רואה קולע אחת ועוד אחת ועוד אחת, וזה בכלל לא העמדה, ההגדרה או התפקיד שלו. זה בעיניי "זון" ואי אפשר אפילו להסביר את זה. איך אתה יכול להסביר מקרה של מישהו שפתאום הכל נכנס לו, גם אם הוא עומד עם הגב לסל, או זורק בנפילה או קולע משלושת רבעי מגרש בזה אחר זה. עם כל הכבוד לרצון לדון במושג הזה ולעשות אותו מסובך, לפעמים הדברים הם יותר פשוטים משאפשר לחשוב: פשוט אין לזה הסבר.

לעניין פטרוביץ' בכל זאת, ואם כבר מדברים: עשינו הכל, אפילו שמרנו ארבעה אישית ואחד איזורית. היה לי אז את קארל איימוס שנחשב לשחקן מצוין בהגנה ואפילו הוא יצא משם עם סחרחורת. הובלנו את פטרוביץ' ימינה, שמאלה, החלפנו שומרים, שברנו קווי מסירה וכלום לא עזר. בכל דאבל-טים או טריפל-טים הוא פשט מסר אסיסטים לאחרים, ככה שזה לא עזר לנו במיוחד. שמע, בדקה האחרונה לא התביישתי ופשוט עמדתי ומחאתי לו כפיים".

אמיר כץ

אי שם בינואר 1996 הגארד של בני הרצליה קלע 53 נקודות בגביע קוראץ' נגד פרטיזן בלגרד, שיא לכדורסלן ישראלי במשחק אחד ומסגרת אירופית עד היום.

ניסיתי לפענח לאורך הקריירה שלי את עניין ה"זון" לא פעם, כי אם הייתי מצליח להגיע לשם שוב ושוב הייתי משחק באן.בי.איי. כמובן שלא הצלחתי.

אני חושב שזה עניין שמורכב מכל מיני דברים שלאו דווקא קשורים לכדורסל. למשל. תקופות טובות בתחום האישי שמאפשרות שלווה על המגרש. התקופה שבה קלעתי 43 נקודות נגד אוסטנד וחודש לאחר מכן קבעתי שיא עם 53 נקודות נגד פרטיזן בלגרד, היתה זו שבה יצאתי עם מי שהפכה להיות אשתי. זה קרה בסוף 1995, תחילת 1996, מועד שבו פחות או יותר החלטנו להתחתן. כלומר, "זון" הוא משהו שקורה במגרש אבל בהחלט יכול להתחיל גם מחוץ לו.

בזמן "זון" אתה מרגיש טוב מאוד עם עצמך. התחושה היא שכל מה שתזרוק ייכנס. ישנם כמובן ימים הפוכים, אבל בקטע החיובי כל מה שאתה רוצה זה לעלות להתקפה ושימסרו לך את הכדור. תמיד נחשבתי לשחקן שדורש את הכדור, אבל בערבים של "זון" דרשתי אותו אפילו יותר. אתה מתחיל לנפנף עם הידיים ולסמן לאחרים שאתה רוצה שימסרו לך, ואתה מאוד-מאוד רוצה לזרוק.

כבר לפני משחק אפשר לדעת פחות או יותר באיזה כושר אתה מגיע אליו, אבל "זון" אפשר לזהות רק במהלך המשחק עצמו כי הביטחון נבנה תוך כדי המהלכים. אתה יודע שגם אם תזרוק תפוח אדמה ולא כדור, הוא ייכנס. אתה נכנס לטירוף חושים ומאבד קשר עם המציאות, כל מה שמעניין אותך זה שימסרו לך כבר ושתזרוק לסל. כמובן שזה גורם להשקיע יותר, לרוץ יותר, הדופק עולה אבל אתה לא מרגיש שום עייפות. אתה שומע את הקהל, אבל אני לא אשכח לעולם את אותן כמה עשיריות שנייה שבין הרגע שהכדור עוזב את היד ועד שאתה שומע את הקהל כשהוא נכנס, זמן שבו נעשה פתאום שקט. אתה לא שומע כלום. כאילו עצרו לרגע את הרחש מסביב, וחידשו אותו שוב. כמו שמראים לפעמים בקטעים ערוכים של סלואו מושן באן.בי.איי, ומעלימים את הסאונד. זה ממש ככה, וזה קרה לי לא מעט פעמים. זה נשאר לי תקוע בזיכרון עד היום, משהו שקשה לשכוח. אין רעש מהרגע שזרקת ועד שהכדור פוגע. כמו שקט שלפני הסערה. הרבה פעמים שמר עלי שחקן גבוה ממני, או מישהו שיצא מולי מהר וקפץ גבוה, ואני בכלל לא ראיתי בזמן אמת אם הכדור נכנס או לא. אם כן, שמעתי את הרעש שהפר את הדממה. קרה לי המון פעמים בקריירה.

לעצם המשחק נגד פרטיזן בלגרד כששיחקתי בהרצליה, השיא לשחקן ישראלי בגביע אירופה היה עד אז 49 נקודות והשתייך לדורון ג'מצ'י ולבארי ליבוביץ' במשותף. סיימתי עם 53 נקודות ושמר עלי חאריס ברקיץ', שנרצח כמה שנים מאוחר יותר. הוא ניסה לעשות הכל, פשוט יצא מדעתו, וגם ירק עלי בלי שהשופטים ראו, אבל אם בדרך כלל הספיקה לי שנייה פנויה כדי לקבל כדור ולקלוע סל, הפעם הספיקה לי עשירית שנייה. כמעט כל נגיעה בכדור הסתיימה בסל או בסחיטת עבירה.

לא הגעתי לאן.בי.איי מה שאומר שנכשלתי בפענוח הקוד של ה"זון" ואיך אפשר לגרום לו לבוא ולבקר אותי שוב ושוב. אני באמת חושב שזה תלוי בהרבה משתנים, כולל חיצוניים, ושזה משהו שאתה פשוט לא יכול לצפות אותו. לפעמים אפילו התחושות יכולות להיות מוטעות, ולפעמים "זון" מגיע דווקא אחרי יכולת מאוד חלשה.

היה לי פעם משחק עם הפועל אילת בגרמניה. הייתי גרוע מאוד, קלעתי זריקה אחת מתוך לא יודע כמה, אבל באיזשהו שלב המאמן מוישל'ה ויינקרנץ לקח פסק זמן וחילק הוראות ולי הוא אמר, כשכולם שומעים: "אתה תמשיך לזרוק עד שתקלע, אחרת תשב פה לידי על הספסל". זה נתן לי ביטחון כנראה, ושם אותי בעמדה נוחה מול השחקנים האחרים. בדקות האחרונות ובהארכה קלעתי משהו כמו 16 נקודות מתוך ה-18 שהיו לי במשחק כולו, ולדעתי גם קלעתי את כל הנקודות של הקבוצה שלנו בהארכה עצמה. הפכתי לגמרי את המשחק וניצחנו. כאן זה אולי נולד מתוך הקטע שבו המאמן גיבה אותי והישרה על ביטחון, אבל בזמן שהסלים מגיעים בזה אחר זה על המגרש, ועוד לאחר רצף החטאות גדול, אין מלה אחרת להגדיר את העניין חוץ מ"זון".

חסר לי מאוד, ה"זון". חסרים לי הצופים שיריעו, ובעבודה שלי בחיי היומיום כעורך דין אין משהו שדומה לזה. אני מאוד אוהב להופיע, אוהב את העבודה הנוכחית שלי, אבל ההרגשה שיש על מגרש כדורסל, ובמיוחד ההרגשה של "להיות בזון", היא משהו שאני מאוד מתגעגע אליו. לפעמים, בלילה, כשאני לא נרדם, אני מדמיין את עצמי עושה חימום, נעצר לשלשה בפאסט ברייק, קולע ומרים את היד לקהל ואז מבין שזה רק חלום.

קווין ברדשאו – שיא כל הזמנים

הגארד האמריקאי שהגיע אל הליגה השנייה בישראל בתחילת שנות התשעים, אחראי עד היום לשיא כל הזמנים בנקודות במשחק אחד בדרג הבכיר של כדורסל המכללות בארצות הברית.

מי יכול היה לדעת שב-5 בינואר 1991 אעשה היסטוריה? הגעתי עם הקבוצה שלי, US אינטרנשיונל, למשחק נגד לויולה מרימאונט כסקורר המוביל בכל המכללות של דיוויז'ן 1 ב-NCAA עם 36 נקודות בממוצע. אלו היו שתי הקבוצות שדורגו ראשונות בכל ארצות הברית מבחינת ממוצע הנקודות שלהן.

שנה קודם לכן קלעתי נגדם 54 נקודות, וזו היתה קבוצה שהגיעה עד שמונה האחרונות בטורניר המכללות. זה היה משחק בו שתי הקבוצות הגיעו ל-289 נקודות יחד.

בעונה המסוימת ההיא היו להם שני שחקנים גדולים, האנק גאתרס שהוביל את המדינה בריבאונדים ובו קימבל שהיה מלך הסלים. אחרי שקלעתי נגדם 54 נקודות שניהם בירכו אותי, אמרו שאגיע לאנ.בי.איי ושאמשיך בעבודה הטובה שלי. האנק גם אמר שמעולם לא ראה מישהו שקולע בקלות כזו בעבר.

המחמאות שלהם היו חשובות לי, בהתחשב בכך ששנה לפני כן עוד הייתי על ספינת חיל הים וצפיתי בחבר'ה האלה בטלוויזיה. הזוי. למרבה הצער, כעבור שני משחקים, האנק התמוטט במגרש הביתי שלו במהלך משחק ומת. קימבל נבחר שמיני בדראפט האנ.בי.איי של אותה עונה. אני מספר את כל זה, כי שני הגורמים האלה סייעו לי מאוד בדרך בה ניגשתי למשחק השיא נגד לויולה מרימאונט ב-1991 (140:186 לטובתם).

5 ינואר 1991

שנה עברה מאז האנק גאתרס מת ובו קימבל נבחר גבוה בדראפט, וההיסטוריה היתה בהתהוות.

הייתי מלך הסלים של המכללות בארצות הברית, ולפני המשחק נגד לויולה מרימאונט כולם ציפו מהקבוצות להגיע לתוצאה גבוהה, אבל מחשבה על 72 נקודות לשחקן אחד במשחק אחד כלל לא עלתה על הפרק.

בשבועות שלפני אותו משחק כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה גאתרס שמת שני משחקים אחרי שהתמודדנו זה מול זה, וקימבל שנבחר בדראפט. העובדה שהכרתי את שניהם, שיחקתי נגד שניהם, והנה אני פוגש שוב את הקבוצה ההיא בלעדיהם, העניקה לי ביטחון וחידדה אותי. גם העובדה שהאנק מת באותו מגרש הכדורסל בו שיחקנו הפעם, הביאה אותי לדמעות לפני המשחק. הרגשתי מחויב להפוך את הלילה הזה למיוחד עבורי, עבור הקבוצה שלי ובמיוחד האנק, איש הקבוצה היריבה, שמת. אבל בשום צורה או דרך לא ידעתי שאני עומד לקלוע 72 נקודות. אפילו לא ידעתי מה היה השיא באותו הזמן.

ברגע שהמשחק התחיל זה היה מרתון מוחלט. אם לא היית בכושר, זה לא היה המשחק בשבילך. שתי הקבוצות השתמשו המון בטראש-טוק והמשחק היה מאוד פיזי. נסחפתי באמוציות ופשוט שיחקתי. פתאום השופטים שרקו למחצית ולא הבנתי מאיפה זה בא, אפילו לא שמתי לב. הרי רק התחלנו והתברר שהיו לי כבר 40 נקודות. כל 8000 האוהדים, ובהם העיתונאים והמאמנים, ידעו שאני בקצב הנכון לשבור את שיא כל הזמנים של פיסטול פיט מאראביץ', אבל המאמן שלי הכיר אותי מספיק טוב כדי לא להודיע לי על זה. בזמן המחצית, בעוד המאמן שלי דיבר, אני זוכר שהלכתי לשירותים להקיא. אני מניח ששתיתי יותר מדי מים במחצית הראשונה והייתי צריך להיפטר מזה.

המחצית השנייה של המשחק החלה קצת מוזר בשבילי. שמתי לב שאם עד עכשיו שמרו עלי שניים, פתאום מגיעים אלי לפעמים שלושה בבת אחת. שחקנים בלויולה מרימאונט הפכו יותר פיזיים והתחילו לשחק מלוכלך. הם ידעו שיש לי סיכוי לשבור את שיא ה-NCAA ולא רצו שזה יקרה במשמרת שלהם, ואני פשוט המשכתי לשחק את המשחק שלי. שיחקתי בדיוק כמו שגדלתי במקומות בהם גדלתי, כלומר בכל פעם שמישהו קורא תיגר עליך או על המשחק שלך, הדרך היחידה בה אתה יכול להגיב היא באגרסיביות.

הם הציתו בי אש. הרגשתי שלא רק שהם לא מאמינים שאני יכול לעשות את זה, אלא שהם פגעו בכבוד שלי. אחרי כל סל שהם קלעו הם המשיכו להתעסק בטראש-טוק וקלעתי מולם שוב. מה שבלט באותו זמן וקצת בלבל אותי היה שאפילו האוהדים שלהם התחילו להריע לי.

ארבע דקות לסיום המשחק היתה לי זריקה פתוחה, אבל מסרתי לשחקן אחר. המאמן שלי לקח מיד פסק זמן ואמר: 'קווין, אתה לא רואה את כל האנשים האלה מריעים עבורך?' עניתי 'כן', והוא המשיך ואמר: 'יש לך 68 נקודות עכשיו. אתה צריך נקודה אחת כדי לשבור שיא של 20 שנה שמחזיק פיסטול פיט הגדול. עכשיו תחזור למגרש ולך תעשה היסטוריה. ארבע הדקות האחרונות היו אכזריות. לויולה מרימאונט עשתה כל שביכולתה כדי לעצור אותי, אבל 2:50 לסיום המשחק שברתי את השיא בשתי קליעות עונשין.

הקהל, העיתונאים, כולם השתגעו והאנשים על הספסל של לויולה מרימאונט הורידו את הראש.

אחרי המשחק קבלתי פרסום טוב ורע. היו אנשים שחשבו שבחור שחור מאוניברסיטה קטנה שמשחק בשיטת ראן-אנד-גאן לא יכול להחזיק בשיא שהיה שייך לפיסטול פיט, שזה כאילו לא יאה. הרי השיא שלו נחשב באותו זמן כזה שיחזיק לנצח. באותו הזמן קצת נעלבתי לדעת שמבקרים אותי על ששברתי שיא. היום, כשאני יותר מבוגר ויודע מה שאני יודע, ברור לי לגמרי שלא הייתי עושה שום דבר אחרת. תמיד יהיו אנשים שרואים דברים באופן שלילי, אבל אני בוחר להישאר בצד החיובי של דברים. והדרך שאני מסתכל על זה היא, שאנשים לא מקבלים שינויים בקלות, ושאני הוא זה ששברתי את השיא בשנת 1991. אגב, מאז ועד היום, ובמשחקים בלי הארכות, אף אחד לא הגיע אפילו לטווח של 14 נקודות מהמספר שלי: 72 נקודות במשחק.

101 נקודות בישראל

כשהגעתי לישראל ב-1992 הייתי אחרי שנה בלי כדורסל. קיוויתי להיבחר בדראפט האן.בי.איי וכשזה לא קרה, פשוט נשארתי במכללה כדי להשלים את הלימודים. כששיחה הגיעה מישראל לא הייתי בכושר משחק והביטחון העצמי שלי היה נמוך. רבים מהעמיתים שלי שיחקו באן.בי.איי או בקבוצות גדולות באירופה. המדיום החברתי של תחילת שנות התשעים, עוד לפני שהאינטרנט נעשה למה שהוא, היה אחר מאשר הוא כיום. וכשהגעתי לגבעת שמואל, מקום שיש לי אהבה עמוקה אליו, אף אחד לא ידע על השיא המיוחד שלי. אם הייתי אומר לחבריי לקבוצה שהובלתי את כל המכללות בטבלת הקלעים ושאני מחזיק בשיא לנקודות במשחק בדיווייז'ן 1, הם היו שואלים אותי: 'אז למה אתה כאן'?

החודש הראשון שלי בישראל לא הזכיר בשום דבר את יכולות הקליעה שלי, ואם יש משהו שאני אוהב לגבי ישראל זו העובדה שאנשים יגידו לך בפנים איך הם מרגישים.

ואז הגיע המשחק ההוא שבו קלעתי 100 נקודות. זה היה משחק שונה לגמרי מביצועי ה-72 נקודות בינואר 1991. ראשית, כיוון שדובר אז במשחק במסגרת הליגה השנייה בישראל. שנית, הפעם הגעתי למשחק בידיעה שאני אמור ומתוכנן לקלוע יותר מ-72 נקודות. זה קרה כיוון שלאחר שחזרתי לכושר וראו שאני קולע המון, חלק מחבריי לקבוצה והמנהל, מוטי אמסלם, שאלו אותי אם אני מסוגל לקלוע יותר מאשר קלעתי במשחק המפורסם ההוא נגד לויולה מרימאונט. השבתי בחיוב והם הסתכלו עליי כאילו, אוקיי, בוא נראה אותך. מוטי אמר שהוא ייתן לי בונוס אם אעשה את זה באותו ערב, הייתי צריך את הכסף ורציתי להוכיח לכולם שאני לא בדיחה. הדובדבן שבקצפת למשחק הזה, להבדיל מזה בארצות הברית, הוא שניצחנו.

כדי להגיע לנקודה של "להיות בזון", כמה דברים צריכים לשבת במקום הנכון: 1. להיות בכושר. 2. להאמין בעצמך. 3. לדעת לחלום בגדול.4. להישאר מרוכז בדברים הקטנים.

אם יש לך את כל המרכיבים האלה וכל דבר יושב במקום הנכון, כל מה שנשאר להשיג הוא מאמן שמאמין בך. מבחינתי, בישראל, עדני דגן היה המאמן הזה. שיחקתי תחתיו והייתי פעמיים מלך הסלים של הליגה הלאומית יותר עם מ-30 נקודות במשחק. עדני היה גם המאמן היחיד שנתן לי צ'אנס בליגה הראשונה בישראל. בסופו של דבר הכישרון חשוב, אבל ההזדמנות היא חובה.

ארנון צפריר – הפסיכולוג

"זון" זה שם עממי והמונח המקובל הוא פיק פרפורמנס. לתורה השלמה קוראים פנומנולוגיה. זה עולם שלם במדעי הספורט שחוקר את כל המרכיבים, גם הפיזיים וגם המנטליים, שמסייעים לספורטאים להגיע למקום שהם רוצים להיות בו. משקיעים הרבה בפנומנולוגיה ויש כמה תובנות בעניין. היא נועדה, בין היתר, לתת לשחקן ולאתלט כלים להביא את עצמו כמה שיותר קרוב ל"זון".

מדובר, בעצם, בביצועי שיא של האדם ולא של המקצוע. על אף שנהוג תמיד להביט בתוצאות לא מדברים כאן על שבירת שיא בתחום מסוים, אלא על התעלות של מישהו ביחס לעצמו. העניין פה הוא חוויה בעת הביצוע. היא קיימת בעוד עולמות כמו במדיטציה טרנסנדנטלית שבה אנשים מביאים עצמם למצב מודעות שהם חווים נינוחות מיוחדת, זרימה, מחוברות קשב. הרבה פעמים האבחנה היא, שמרגישים את העולם בלי האגו, ובצורה אותנטית. בלי מחסומים, חרדות או פרשנויות שנמצאות במצב הרגיל של התודעה.

זה לא ייחודי לספורט, אם כי מה שקיים בספורט עוד יותר מקשה להגיע לשם כי יוגיסט, נניח, שרוצה להיכנס למדיטציה, עושה שקט וחושך, יושב או שוכב בנחת ומפנה את כל כולו פנימה, את כל הקשב והאנרגיה. שזה בדיוק כמו ספורט, רק הפוך. בספורט - הכל חיצוני. לוח תוצאות, קהל, שופט, מאמן, יריב, הכל מושך את הספורטאי להימשך לגירויים חיצוניים, וזה הופך את המשימה שלו להגיע ל"זון" יותר קשה.

המחקרים מדווחים על ארבעה גורמים מרכזיים, שחוזרים שוב ושוב בראיונות עם אתלטים.

הראשון, הקשב ורמת הבהירות, הנהירות והחדות מאוד חזקים. השני, הביצוע הופך להיות ספונטני, זורם וללא מאמץ. קוראים לזה בפסיכולוגיה תחושה של האני, שהיא מאוד חזקה. כלומר, הספורטאי כל כולו בתוך החוויה. אנחנו מכירים את זה בתופעות שליליות כמו כאבים או מחלה, אכזבה או כישלון, אז כל כולנו בתוך החוויה.

עניין שלישי, המשימה היא משהו שמלהיט, שמשקיעים בו, מתכוננים אליו. ספורטאים לא ידווחו על "זון" כעל משימה שעל הדרך, אלא משהו שמאוד חשוב להם ומלהיב אותם.

וישנו הנושא הפסיכופיזיולגי, שהוא החיבור בין החלק הנפשי לחלק הפיזי. פה יש שתי שאלות: עד כמה ספורטאי מרגיש מתוח מאוד או לחוץ, או לא. הרבה פעמים שחקני כדורסל, לצורך העניין, מרגישים רגליים כבדות או שהיד לא משוחררת בזריקה. וכמובן, להיפך.

ועוד שאלה היא איך זה משפיע על הביצוע: למערכת הפסיכית-מנטלית יש קשר ישיר לביצוע הגופני, וכשאנחנו מגיעים למצב כזה ברמה החווייתית גם הביצוע הפיזי מושפע מזה באופן ישיר.

הנה פרדוקס: אותו יוגיסט מתאמן שעות, ימים ושנים כדי להגיע למצב הזה של "זון" בתחומו. גם הכדורסלן מתאמן שעות, ימים ושנים, אבל על דברים אחרים ובצדק. הפרדוקס בספורט הוא, הוא שאף אחד לא באמת משקיע ומתאמן בדברים ספציפיים שעשויים להביא אותו לנקודה שהוא רוצה להגיע, אלא יש ציפייה שזה יבוא ולפעמים זה אכן מגיע, אבל ספונטנית.

הכלל הראשון הוא שצריך להתאמן על זה, אבל אלו לא דברים שנמצאים בפעילויות הליבה של הכדורסלן. אם היו מתאמנים על זה, ה"זון" היה קורה לעיתים קרובות יותר. כשבאים אלי ספורטאים לעבודה אני רואה איך יחסית לעצמם הם מגיעים לעיתים קרובות יותר למצב המבוקש. מה שמעניין פה הוא שכל אחד יש את הפיק פרפורמנס האישי שלו, ואפשר לראות את זה גם על מאמנים. זה קשור גם לטמפרמנט ואישיות. יש כאלה שצריכים להיות באנרגיות גבוהות ובפול גז כדי להיות ב"זון", זה מוזר אבל דווקא כשהם בדופק גבוה, דרוכים ומחודדים הם בעצם הכי רגועים. ויש מקרים הופכים כמו דורון שפר למשל, שלא היה פצצת אנרגיה על המגרש, וכדי להשיג את ה"זון" לא נזקק להגיע למלוא האנרגיות שלו.

אחד הדברים שספורטאי לומד על עצמו בעבודה פסיכולוגית הוא מהו המצב האופטימלי שלו, כי מה שנכון לאחד לא נכון לאחר. על זה הוא יכול להתאמן ולהביא את עצמו הכי קרוב שהוא יכול.

אין מתכון אחד, אלא עקרונות מנחים. הראשון הוא להכיר טוב-טוב את עצמך, מתי אתה בשיאך ומה התנאים שבהם פגשת כשהיית ב"זון" כדי ללמוד את התנאים שאתה צריך כדי לשוב לשם. העיקרון השני הוא תרגול והתנסות גם בתוך זמני הביצוע. יש סיפורים שבזמן משחק ובזמן פעולה כמו זריקות עונשין שחקנים עוזרים לעצמם להגיע לרוגע, שלווה וקשב באמצעות דמיון, מלות מפתח ורוטינות. המטרה היא להשקיע בזה עבודה ולתרגל, כי לפעמים זה יותר חשוב מעוד סשן של זריקות לסל בסוף האימון.

ארנון צפריר – פסיכולוג, המרכז לפסיכולוגית ספורט