הפיטבול הישראלי? לא נכחיש זאת, אם כי יש להודות כי האיש עבר סוג של טרנספורמציה בשנים האחרונות: מגארד בעל אוריינטציה הגנתית ותו-לא, הפך כץ לרכז פותח ולגיטימי בהפועל ת"א ובני-השרון, תוך שהוא מציג שיפור מתמיד באלמנטים חשובים כמו ניהול משחק וקליעה מבחוץ.
לא נשכח גם את חלקו של אפרים איש דבורה הנביאה בכל העסק. והלו, גם לא את היותו קפטן נבחרת ישראל ורכז ראשון לפרקים, זמן לא רב לפני שנפלט מהסגל. התעבה האיש, התחזק עם השנים, ומקפיד על מראה לא מגולח וראש דווקא כן, כדי להטיל מורא יחסי בפני חבורת גארדים זרים שמתחלפת מדי עונה וטרם שמעה עליו.
תוצר מחלקת הנוער של הפועל ירושלים הפך במהרה לשם, דבר וסמל במלחה-האולם, שם הוא נחשב עד היום לפרסונה מוצ'ו גראטה ולאחד מיקירי האוהדים. לא צחוק: ממרומי גילו הצעיר יחסית, הבן-אדם כבר הספיק להניף את גביע יול"ב כקפטן הפועל ירושלים, ולתפקד גם כקפטן נבחרת ישראל, מה שאומר שלא חייבים לעבור את ה-10 נקודות באף אחת מהעונות בליגה, אם יש לך תכונות הנהגה באופי.
ב-2005 יצא לגלות שיש חיים מחוץ לירושלים. בכל הפעמים האלה אמנם לא נזקק לפספורט, ועל פי הערכות שונות שלא אומתו עד היום ארז את חפציו לבד.
הוא נתן עונה סבירה בהחלט ביחד עם שוגר-ריי אבי באשקלון. שנה אחר-כך כבר חבר לאפי בירנבוים בהפועל ת"א, שם נתן את הקפיצה המקצועית המשמעותית, ויחד עם המאמן המשיך ליהנות מהחיים גם במשך שנתיים נוספות בבני השרון.