כשלודמילה ספירידונובה הגיעה לראשונה לארץ בתחילת התשעים וחתמה באליצור חולון, הס הושלך בכדורסל המקומי. כזו גבוהה (1.90), כזו טאווילה, כזו סנטרית וכזו בלונדינית, לא ראה העם בישראל מאז . . . מאז . . . אולי מעולם לא, בעצם. 1.90 היה אז משהו-משהו. גם היום, אבל פחות.

אחיה, כך נודע, הוא אנדריי ספירידונוב, שהיה שחקן צסק"א מוסקבה באותו זמן. מיד נתנו לה כבוד: אחת שיש לה אח בצסק"א, חייבת להיות פגז, אם כי האח עצמו היה, איך לומר, בינוני כזה. לא משהו. אבל גם לא שחקן רע. הוא היה פייטר. היא היתה מין סינדרלה כזו, קצת נחנחית.

לודה הפכה לשם דבר. היא שיחקה כמה וכמה שנים רצופות בחולון ומשכה את עיני כולם. בעונת 1997/98 עברה לאליצור רמלה ושיחקה בה ברציפות לאורך 11 עונות. בתקופה ברמלה זכתה בחמש אליפויות ושני גביעים.

רק בקיץ 2007, כשהיא כבר בת 41 ועייפה, עזבה את רמלה. אם חשבתם שפרשה, תחשבו שוב. הענקיות האלה מתוצרת ברית המועצות לשעבר לא פורשות כל כך מהר ואפשר למצוא את כולן גם בגיל 45 ממשיכות לקרוע את המגרשים בליגה השנייה. לודה, שהפכה עם השנים לגילה רום בשל נישואיה למקומי, עושה את זה באס"א ירושלים.

אחד הסיפורים הזכורים לגביה התרחש ב-2005, לאחר שמונתה החל מהמשחק השני בגמר הפלייאוף נגד רמת השרון למאמנת-שחקנית. טל נתן פוטר בסיום המשחק הראשון בגמר ונייג'ל לאזיץ' מונה במקומו, אבל לא היתה בידיו תעודת מאמן רשמית. יצא מכל זה שגילה/לודה נרשמה בטופס המשחק כזו שתדריך את הקבוצה מאחורי הקווים. זה נגמר באליפות, אלא מה.

שנים, שנים ששירכה רגליה על מגרשי הכדורסל. ונדמה לי, על אף שאינני אביב לביא בכיר פרשני כדורסל הנשים, שהטביעה חותמה על הכדורסל שלנו. נעריכה ונכבדה על כך עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ.