בתחילת שנות התשעים לא היו כאן כל מיני שון מונסונים כאלה, מתאזרחים מגודלים שיושבים בעיקר על הספסל ולא תורמים כהוא זה ואיזה הוא למהלך המשחק. מה שכן היה כאן הם ג'יימס טרים ויוברט רוברטסים למיניהם, שבאו בכל משחק לעבודה ובדרך כלל עשו את זה על הצד הטוב ביותר, כל אחד בדרכו הוא, יו נואו.

יוברט רוברטס היה אחד המשובחים והיעילים מביניהם. האיש ענד את הגוגלס שלו משל היה קארים עבדול-ג'באר לפחות ועברו הרבה שנים עד שעבר לעדשות מגע. הוא עלה לפארקט בלי כפפות ולכלך את הידיים במיטב העבודה השחורה שיש למשחק להציע: הגנה, דחיפות מתחת לסל, מרפקים וריבאונדים. הוווו, הריבאונדים. רוברטס אהב את הריבאונד אהבה שאינה תלויה באף דוור. מה הוא פחות אהב? נקודות על כל צורותיהן בכלל ולקלוע מקו העונשין בפרט. הקו המקולל עלה לו בהרבה יותר מדי שיערות לבנות (על אף פריזורתו הקצרצרה), והאיש נע ונד סביב ה-50% בקריירה מטווח הזה.

למרות חוסר חיבה מופגנת לנקודות, רוברטס דווקא סיים עונות יפות בהפועל ירושלים עם כמעט דאבל-דאבל של נקודות-ריבאונדים בממוצע. גם האחוזים מהשדה תמיד הקפידו להיות מגונדרים וגבוהים, כי ככה זה כשרוב הנקודות שלך באות מדאנקים או מקרש-סל. רוברטס תמיד ייזכר כשחקן נשמה שנותן הכל בהפועל ירושלים במלחה, אבל לא רק שם: הוא הפליא בנגריותו גם במכבי ראשון לציון ובשתי החיפאיות, הפועל ומכבי.

עברו הרבה שנים עד ששמו התברר אחת ולתמיד: עד אז הוא נודע כאן גם כיוברט רוברט, רוברט יוברט, יוברטס רוברטס ושלל הטיות למיניהן שכולן סביב הדבר האמיתי עצמו. יום אחד זה פשוט הסתדר ונבדק לעומק ואז נודע סוף-סוף גם לילידים היושבים בארץ ישראל: יוברט רוברטס שמו. כך ולא אחרת.

הרבה נוסטלגיה מעלה השם הזה, יוברט רוברטס. זכר לימים שהיו פה וכנראה, כך נראה, לא יחזרו יותר. אמנם הגיע לכאן לא מזמן ראמל קארי, שנהג להפריח נשיקה לאל שמרומים אחרי כל צ'אקה, עאבל זו לכל היותר גרסת חיקוי דלה של המקור. מי עוד כמו אליל עבר ממושקף כזה יכנס עם בילי תומפסון פגישה דו-ראשית בפאתי המגרש לפני משחקים, וישא תפילה קצרה וחרישית לאל הטוב שבשמיים? רק רוברטס יוברטס. סליחה, יוברט רוברטס.