יש משהו מאוד פומפוזי בסגנון המשחק של הרכז הזה, שלא מתיישב עם אופיו הביישני עת שוזפת אותו המצלמה מחוץ למגרש. כל דריבל, כל כניסה לסל ואפילו כל עלייה לקליעה, מלווה בתנועות לא מהוקצעות. הליכתו מתנדנדת וזרועותיו הארוכות עושות המון רוח בסביבתו. קצת שכונתיות. בקלות יכול היה להפוך לשחקן שהיינו בוחרים ראשון במשחק בין שכונה א' לשכונה ב'.

אבל רצה הגורל ורצתה ליגת חרטאבונה, ורוט המסור והעקשן הפך לשחקן ליגה טוב, שמתחכך עם קצה הסגל של נבחרת ישראל. פעם בפנים ופעם לא. את הצ'אנס הראשון נתנו לו מיקי ברקוביץ' ורוני בוסאני ברמת השרון ושם, בסגנון המשחק המהיר והוירטאוזי של הקבוצה, שהביא אותה למשחקים של 95-96, מצא לעצמו נישה נאה.

די מהר עבר לראשל"צ, אחר כך לגליל עליון והסתבך על רקע איזו פרשה מיותרת של כוונה לעזוב ליוון או משהו. גליל ויתרה עליו במהלך העונה (גם על גיא קנטור ויתרה פעם, פתאום יש פה הקשר מעניין) והוא סיים עונה ברמת גן. בקדנציה הנוכחית שלו הוא בחולון, לובש סגול-צהוב, ולפתע מזכיר את ישראל אלימלך, סמל הסמלים הכי סמלי שיש בחולון ופרבריה. מהיר, יוזם, שומר, חטוף, מלהיב. מרגיש ונראה כמו חולוני מלידה. יכול להיות בקלות חביב הקהל ושחקן להרבה שנים במועדון.

רוט, סוף.