ננו גינזבורג קצת נשכח מלב, אבל בשעת הקלדת שורות אלה הוא ודאי נהנה מהחיים בנימבורק העיר, אי-שם מרחק שלושת רבעי שעה (יש להניח), צפונית, או מזרחית, או מערבית ואולי דרומית בעצם, מפראג. נקודת ציון עבור כל אדם המגיע לצ'כיה. שם, בנימבורק, הוא משמש עונה שנייה כעוזרו של מאמננו שחור השיער לשעבר, מולי קצורין. וראו זה פלא, בעוד קצורין ממתין עדיין להעלאת ערך על שמו בכדורסלע-האתר, בשקט-בשקט בא גינזבורג וקיבל ערך משלו. התלמיד הקדים את מורו, נתקשה להכחיש זאת.

בחור צנוע, גינזבורג. היה שחקן טוב מאוד בזמנו ונודע בעיקר כוואחד צלף בבית"ר ת"א, קבוצה שאינה קיימת עוד. תכל'ס, עשה בה כמעט את כל הקריירה שלו כשחקן עוד מקבוצת הילדים, ובתוך כך, כמו שלימדה אותנו אילנה דיין לומר, היה גם קפטן נבחרת הנוער. כן, כן, היה שחקן טוב, היה.

הסוף הגיע אי-שם בגיל 40 בערך בליגה השלישית עם רמת השרון. אלה היו השנים שאחרי תקופת הליגה הראשונה בימי זופר אבדיה ורותם 'סחרחורת' ארליך, ולפני ימי מיקי ברקוביץ' כבעלים.

יום אחד בהיר, או שמא היה זה יום סגריר דווקא, התברר לפתע שהוא גם מאמן. עשה קדנציות צנועות ונאות בבני הרצליה, שם הפך מעוזרו של חנוך מינץ למחליפו בעמדת המאמן הראשי, ואחרי שהעלה את רמת השרון לליגה הבכירה התנהל בגאון ובחדווה כמאמן ראשי שם, ואחר כך גם בבני השרון. דווקא כשיצא מאזור השרון וניסה משהו קצת אחר, קצת שונה, נפל על הראש בגבעת שמואל ופוטר. או התפטר. יודעים מה, התפוטר.

אוקיי, זה נעשה קצת טכני מדי, אז יאללה ביי.

רק לפני כן יש לומר עוד, כי ננו זה רונן, כן? לא ננאד או משהו. רק שיהיה ברור, ליתר ביטחון.