רגע של יהדות: אנו, תושבי ישראל, נדרשים להפריש לפלוני ואלמוני מן היקב ומן הגורן. ומה מפרישים מן הגורן? אלומות של שיבולים, כמובן. אבל יש אלומה אחת שכבר לא נפריש לעולם, יען כבר תלתה לבד את הנעליים והופרשה מהגורן ב-2005. שמה הוא אלומה גורן, והיא אחת האלומות הגדולות ביותר שהיו לנו בגורן כדורסל הנשים הישראלי אי פעם.

גורן, ילידת 1969, 1.80, וזו קביעה שבהחלט ניתנת לוויכוח, היא המוסרת הטובה ביותר מבין הגארדיות הישראליות לדורותיהן (זו או היא או לימור מזרחי, כן?).

נו-לוק פאס ואסיסטים אה-לה-ג'ייסון-קיד במתפרצת עשו לה את זה, לגורן, שהייתה מריצה פאסט-ברייקים מהאגדות וכל מה שנותר לחברות שלה לקבוצה – בין אם זה בחולון או ברמה"ש (שם בילתה את רוב העונות בקריירה) – זה ללקק את האצבעות. סביר להניח שזה היה המקרה גם בקבוצות האחרות שלה דוגמת אליצור חולון, בני יהודה וקרית מוצקין.

במיטבה היתה באמת גדולה, אלומה. בריצה המצוינת של רמת השרון בגביע רונקטי ב-1999 תפקדה כמו מנוע, תפקדה. היא היתה הדינאמו של הקבוצה, יו נואו, והריצה את ההצגה בצורה כמעט מושלמת, כשדאבל-פיגרס בעמודת האסיסטים לא היה אירוע יוצא דופן. נקודות? היא בהחלט יכלה לשים גם כאלו על הלוח, אבל נדמה היה שככול שחלפו השנים גורן פשוט ויתרה על הרעיון המצחיק הזה של צבירת נקודות, ובמקום זה כל הזמן חיפשה את המסירה. כאילו אמרה "נקודות? מואה? שטויות. בשביל מה יש לי ויקי ג'ונסון ומילה ניקוליץ' בקבוצה?".

גורן, שכאמור התחברה במיוחד עם הקהל והקבוצה ברמת השרון, זכתה שם בתארים לרוב. שלושה דאבלים עם הקבוצה היו לה, ועוד אליפות אחת. ב-2004 נקרה גם משהו פחות נעים בדרכה של אלומה הנעימה עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ, שבעקבות גידול שפיר בראשה איבדה את הראייה בעינה השמאלית. באצילות גורנית טיפוסית היא לא ויתרה והמשיכה לשחק. וכמיטב המסורת, המשיכה למצוא את החברות בעין עקומה.

ואנחנו? אנחנו נוכל רק לערוג לרכזת הגדולה הזו ולמאור פניה וגישתה האדיבה וההגיונית לדברים. אין ספק וספק אין, שמדובר באלומה הכי איכותית שיש.