חבר בחיל התותחנים.

לשון המעטה היא לומר שמשחק האסוציאציות אינו בהכרח מיטיב עם דורון ג'מצ'י. השם שלו רק נזרק לחלל האוויר, והמושגים הראשונים שצצים ועולים הם, בין השאר, "לוזר" או "אגואיסט". לעומת זאת, גם המושג "קלע בחסד עליון" בוודאי ימצא את מקומו, ושוב, גם זו לשון המעטה.

תוך שהוא מחזיק בכמה מהטיעונים המשכנעים ביותר לקבלת תואר השחקן הישראלי הטוב ביותר אי-פעם (שיא הופעות ונקודות בנבחרת, מלך הסלים של הליגה בכל הזמנים), ג'מצ'י הוא באמת אחד הגדולים. במשך השנים הפך לשם נרדף ל-20 נקודות למשחק, בארץ או באירופה, הישג שאף שחקן ישראלי לא התקרב אליו כבר יותר מדי שנים.

נחשב ליורש של מיקי ברקוביץ' כבר בגיל צעיר, עת הפציע במדי מכבי ר"ג וקלע סלי ניצחון משלושת-רבעי מגרש – הישג עליו חזר מאוחר יותר בקריירה במדי מכבי ת"א, במשחק מול ציבונה בהיכל. למרות גוף מושלם לכדורסל ואתלטיות שלא חסרה מאום, סירב להשקיע בהגנה או בריבאונד, והתרכז רק בדבר אחד: קליעה. יש לציין, להגנתו, שעשה זאת טוב יותר מכל אחד אחר. כולל כולם.

בנוסף להפסדים הקבועים שלהם במעמדים קובעים – בין אם בבחירות מזדמנות לראשות ועד הבית ובין אם בגמר גביע אירופה – לשמעון פרס ודורון ג'מצ'י יש עוד דבר אחד בולט במשותף: שניהם זכו וזוכים להרבה יותר ריספקט בארצות הניכר מאשר במדינה שלהם. כשהשם ג'מצ'י עולה בחו"ל, לא מעט אנשי כדורסל שם מיד נוסכים על פניהם הבעה של יראת כבוד מהולה בגעגוע. "איזה קלע אדיר" הם מתרפקים ומעמידים את ג'מצ'י בשורה אחת עם אגדות מנפקות-נקודות כמו גאליס וסאן-אפיפניו. ג'מצ'י, סביר להניח, היה מודה לאותם אנשי תקשורת זרים, וגומל להם בראיונות רהוטים, תוך שהוא עומד בדום מתוח וידיים משולבות מאחורי הגב.

נתקשה לתאר את יכולתו בפני זאטוטים שלא התמזל מזלם לראות את האיש בפעולה. נאמר, עם זאת, שקלע כמו ג'מצ'י לא היה, ובה בעת לא היה קלע כמו ג'מצ'י. חתמו על ערוץ הלייב גולד הקרוב למקום מגוריכם, אולי יראו שם איזה קטע שיסביר טוב יותר, כי תמונה אחת שווה 1,433 מלים (פעם זה היה 1000, אבל הסקרים השתנו מאז והתוצאות בהתאם). היי, רגע, מה – באמת התחברתם? פראיירים.