בעונת 1998-99 חשבה הפועל חולון, שהנה-הנה גילתה את אמריקה וביססה חצי קבוצה על מתאזרחים – נכון - מאמריקה. מי היו שם? דייויד שטרנלייט נשאר עוד מהעונה הקודמת, ואליו הצטרפו האיש והאגדה ביזאד סופריאן, ברנט פישר, ועוד אחד, ראיין לקסר.
בניגוד לפישר וסופריאן, לקסר עודנו כאן, ממשיך לגרור את מירב 207 סנטימטריו לאורך המגרש, תוך שהוא חמוש בפדחת מקריחה למדי וגוף רזה עד בלי די. כיום הוא אמנם לא מקבל יותר מדי דקות וקצת הולך לאיבוד בספסל הארוך עד זרא של הפועל חולון, אבל היו ימים.
כמו כל יהודי (שחקן) טוב בגולה, גם לקסר התוודע אלינו לראשונה בזכות המכבייה. כשהגיע לחולון העמיד מספרים נאים ונעימים כיובל, שנעמו עד כדי כך שהפועל ירושלים החליטה להחתימו בשנה שלאחר מכן. דווקא אז הגיעה פרשה ביזאדית ביותר, כשלקסר הואשם בכך שנטל סמים, שהיו בעצם התרופות שלו להיפר-אקטיביות. שיא הביזאד, תודו.
אז החל לקסר לנדוד, עבר בחדרה, וגם נתן כמה עונות יפות במ.כ חיפה. שיא השיאים היתה עונה בכור מחצבתו של נשיא הסיפרה, מכבי פ"ת, שם דרך ב-2005. אגב, גם כור וגם מחצבה. מעניין, חייבים לראות פעם איך זה נראה מקרוב.
אבל מה לעשות, אז הגיע הסירקל אוף לייף והתעקש שלקסר יחזור שוב הביתה, לחולון, ששכנה באותה עת בלאומית. לקסר החביב שינס מותניו (יש שמועות כי הוא היחידי בארץ שבאמת יודע לעשות את זה), הקפיץ מספריו חזרה לתחום הדו-ספרתי בנקודות, והיה חלק אינטגרלי - יא אולוהים, איזו מלה - בחזרה של חולון לליגת העל.
ברייה חביבה ביותר היא לקסר, נתקשה להכחיש, ויש אף הטוענים כי הוא אוהב את הארץ יותר משרומיאו אהב את ג'ולייט אי-אז בימים. בעידן של פוסט-ציונות זה לא מובן מאליו, יו נואו.