נתקשה עד מאוד להבין את סיפורו של ליאור ליובין, או כל סיפור אחר של כוכב עבר כזה או אחר, שנעלם אל תוך השקיעה. כאלה היו בזמנו גם קורן אמישה, יואב ספר ואמיר כץ. יום אחד הם נפצעו ונעלמו. וזה הכול.

טוב, אולי זה לא תיאור מדויק. חלק מהם ומהאחרים ניסו לשוב ולשחק, חלקם גם זה לא. חלק לא ויתרו. חלק דווקא כן נכנעו ונעלמו עם השקיעה. למה זה מגיע להם זאת לא נדע לעולם. למה זה מגיע לנו? על כך נהיה תמיד עמוסי טענות וטרוניות.

שמא לא מגיע לנו, האוהדים, הסבר? מסיבת עיתונאים צנועה ומלאת רגשות? כלום לא עשו ספר, ליובין, כץ ואמישה מספיק דברים בכדורסל הישראלי, כדי שיקבלו את הכבוד הראוי להם, ויכבדו גם אותנו?

אבל לא. הם נעלמים. ועל כך נכעס ואף נזעף מפעם לפעם כאן, בכדורסלע האתר, מקום בו שליטתנו אבסולוטית וכל המתרחש הוא בידינו ולא בידי אחרים.

ליובין היה תוצר מכבי רמת גן, שהפכה לימים לעירוני רמת גן בשל איזה הסכם עם בית"ר או משהו ובחסות העירייה. גם לו הוצמדו מפעם לפעם השוואות לקטש בשל מבנה גופו בעיקר, והשליטה בכדור. היו מי שאמור שהוא מזכיר את ורביצה סטפאנוב.

ידע להתל שומריו, אהב את הכניסות לסל, היה קלע עונשין פנומנאלי, או שמא גרנדיוזי, נתקשה להחליט. כשנחה עליו הרוח הפגיז גם לשלוש, אם כי היתה צריך חצי שנייה יותר משחקנים אחרים כדי להעלות את הכדור ולשחרר אותו לסל.

היו לו ימים יפים ברמת גן העיר, אבל לשיא יכולתו הגיע בהפועל ת"א ב-2004 כשהקבוצה הגיעה לפיינל פור של היורופליג. באותו זמן קלע 25 נקודות בניצחון הגדול על מכבי ת"א באוסישקין. בסיום התברר שסך הנקודות שקלע הוא בדיוק ההפרש בו הביסה הפועל את מכבי. אכן כי כן, ליאור ליובין היה כל ההבדל.

אחר כך החל להתברבר באוקראינה, קצת בבולגריה, ורק השד יודע איפה ומה בדיוק קרה שם. בזיכרון ההולך ומסתייד, הסיפור קשור לפציעת גב, כנראה. שנים גרר ומשך ענייני גב למיניהן. עוד בימיו בנבחרת ישראל, שגם לה היה שייף וגם בה עשה דברים נאים פה ושם, כהנה וכשמה.

ליובין היה יכול להיות הרכז הקבוע של נבחרת ישראל להרבה שנים, כשהוא מחלק את שתי עמדות הגארד, נניח, עם מאירק'ה טפ-הירו. זה קרה רק בחלק קטן מהזמן. ובעוד טל בורשטיין יוצא למערכה שנייה או שלישית בפציעותיו המציקות והקשות, מי סופר, ליובין פשוט נעלם לנו מתחת לאף. השמועות האחרונות טוענות, שהוא מאמן באחת מקבוצות הילדים של רמת גן.

איי, איי, איי. סיפור לא נאה.