פעם, כשבהפועל ירושלים עוד שיחקו ירושלמים דוברי מאאאתיים ודור תשיעי בארץ, היה פיני לוי אחד הגאים והמכובדים שבהם. כלומר, מעולם לא היה איזה אליל ללא חת, אבל עשה עבודתו סופר-דופר נאמנה כשקם מהספסל והתבקש לספק אינסטנט משחק הגנה ואיזו צ'אקונת או שתיים. פה ושם דפק מרפק מחודד למישהו ופניו חתומות לחלוטין, כאילו לא היה ולא נברא. גיא פניני? הצחקתם. פיני לוי היה הרבה קודם.

ידית מטורפת היתה לבחור הזה משלוש נקודות. איכשהו, אצלו זה נראה יותר קלאסי ותפור ויושב בול מאשר על אנשי שני מטר פלוס אחרים כמו תומר שטיינהאור או אמיר מוכתרי. כבר אז האיש הגדיר את מהות המיס-מץ' מבלי שאפילו ידענו שקיים דבר כזה.

היה ריבאונדר טוב בהגנה, ידע גם להמציא את עצמו בכל פעם מחדש אם קיבל כדור פתאומי בתוך הצבע ולא ממש היה לו מה לעשות איתו.

לשיאו, לפחות ברמה התיאורטית-עקרונית, הגיע באמצע העשור הקודם כשנחום מנבר, סוג של מרגל מיליונר, רכש אותו מהפועל ירושלים בעבור ממון רב עד מאוד ועד בלי די ביחד עם שועי עולם נוספים דוגמת השריף דייויד ת'רדקיל, תומר שטיינהאור ועדי גורדון.

לימים עבר לשחק במכבי ראשל"צ ועשה גם שם עבודה יפה ויעילה. התפרסם באיזשהו שלב כאילו אין לו עבודה ואין לו כסף והוא נאלץ להתמודד עם החיים הארורים בכבודם ובעצמם, אלה שמחוץ לפרקט.

ולמרות זאת, עם השנים המשיך לעשות נקודות ולהוריד ריבאונדים וגם קיים ניסוי כלים בשני מרפקיו, גם הימני וגם השמאלי, על פרצופיהם של שחקני התקפה תמימים ברחבי הליגה השנייה.