אם להיות כנים לגמרי, ואם להניח יד על הלב, אפשר שתצא כאן מיד הכרזה חסרת תקדים. כן, הנה היא באה: אין אגדי יותר ממומו לוצקי. אין.

צאו מכל הסרטים, הקטעים והשמות הגדולים, כי מומו לוצקי יש רק אחד. ואפשר, אגב, להעריך בו-זמנית שיש רק אחד שהוא מומו לוצקי. ומנין אגדיותו?

הווו, שאלה נאה כרפאל היא זו. קודם כל, האיש הוא טוב לב להחריד. שנית, איש יקר ואהוב ומקובל. אין לו אויבים, ואויבים אין לו. לא יפגע בזבוב, ובזבוב לא יפגע. ואם עברו כבר חמישים או ששים מלה ועדיין תשאלו מיהו מומו לוצקי זה, נביא לכם נבוט בראש שתתעוררו ונכריז בקול רם: מנהלה המסור והנאמן של נבחרת ישראל, כמובן.

לא רבים יודעים זאת: לוצקי היה המורה לספורט של נשיא הסיפרה בחטיבת הביניים ובתיכון בפתח-תקווה העיר. דמותו הגבוהה ומאפירת השיער של לוצקי נראתה תמיד בסביבות מכבי פ"ת, קבוצת נעוריו של הנשיא בימים בהם טרם מונה לתפקיד. מכאן החיבה הבסיסית. וכל דקה בחברת האיש הבדחן והחם הזה רק מוסיפה לסימפטיה.

לא רבים יודעים גם זאת: לוצקי היה כדורסלן גדול במכבי פ"ת הקטנה, ושימש בעצמו שחקן בנבחרת, אם כי לא המריא בה למרחקים יוצאי דופן. מאחוריו גם שנים מעטות כמאמן אי-אז בימים, אבל תפקידו העיקרי מזה שנים הרבה הוא רכז הכדורסל של מרכז מכבי. מפה לשם, גם הפך למנהל הלאומי ולחביב השחקנים, העיתונאים, אנשי העסקונה למיניהם וכל מי שבא במגע עימו. דיבורו הוא כשל יצחק רבין ז"ל. איטי, מודגש ואבהי-סבאי-משהו. איש מיוחד, אם לסכם.