תמונות חגיגות האליפות הבלתי-נשכחת של הגליל-העליון בשנת 1993 הציגו גם פרט שולי וזניח: בין אנדרו קנדי על הכתפיים, לבין ברד ליף רטוב כולו משמפניה, נוכל למצוא גם את עידו קוז'יקרו, אז עדיין נער מתבגר ואוהד גליל מן השורה, צוהל ושמח עד דלא מבדיל בין ארור המן לברוך ממן (ביפ!).

הילד כנראה אכל הרבה ירקות ושתה גאלונים של חלב, שהרי הפלא ופלא: בתוך כמה שנים הפך האוהד הספק-שמנמן ספק-מוצק לפורוורד-סנטר העשוי מעופרת יצוקה. הכינוי "קיר-בטון" דבק בו די מהר, וספק אם יש מישהו שיחלוק על אמיתותו (חוץ מביל ליימביר).

את עונותיו הראשונות בילה בכפר-בלום, וככל שמאסת השרירים תפחה, תפחו דקותיו בהתאם עד שהאמירו לכדי 30 דקות למשחק ב-2002 אז הגיע לשיאים חדשים של ביצור. האיש הפך למכונת ריבאונדים בשנים שלאחר מכן, בגליל ובירושלים. עם אדומי העור מירושלים העיר הוא גם זכה בגביע יול"ב, התואר היחיד שלו עד היום.

אינפלציית זרים במלחה וסתם תחושה של די, מיצינו, הדירה את רגליו לכיוון נהריה. ועד עצם היום הזה ממש, קוז'יקרו ממשיך לטרוף דאבל-דאבלים ולמרפק את זרי ארצנו.

ג'וקר לא קטן הוא האיש. שומר בדרך כלל על מצב-רוח טוב ופרופורציות גם אחרי הפסד. הבחור גם הפך לסוג של דובר לא רשמי של נבחרת ישראל בקמפיינים האחרונים. משחק דקה, משחק 30 דקות, זה לא משנה: מי שיתייצב לראיון ויגיד מה שיגיד הוא עידו קוז'יקרו חובב המצלמות, שגם המצלמות חובבות אותו. האם הוא מקבל על זה כסף? סביר להניח שלא. ליבו רחב עליו, במיוחד בכל מה שקשור לנבחרת הלאומית. וזה הכל!!!

ואחח, איזו חיבה התפתחה לאחרונה בינו לבין מאמננו הלאומי. משהו-משהו, כולל סיבובים וליטופים בלי בושה בכף ידו הענקית על קרחתו המתהווה של מאמננו. לראות ולא להאמין.