הוווווו מייקל קרטר. ימים אחרים. האיש שיחק בכמה וכמה (וכמה!) קבוצות בליגת קזינו הישראלית, עוד בימים בהם היה קזינו אך ורק בגביע המדינה ופחות מזה לגבי תואר האליפות. שחקן גבוה עם יד טובה מרחוק, צ'אקות חורכות רשתות ואחד שיודע להטריף קהל בתנועות ידיים וראש וגם במאבקים עצמם על המגרש.
הזיכרון כבר הולך ומטשטש שהרי איננו ילדים צעירים ונלהבים עוד, ומכאן שכבר קשה להיות בטוחים אם עצם ההצמדות הזו לנושא המנטאלי לא עושה לו עוול, בעצם, מבחינת כישוריו כשחקן כדורסל. ודומה שהדברים משולבים: אכן כי כן, אליל הקהל היה. אכן כי כן, היה גם כדורסלן טוב, פשוט טוב. ריבאונדר סביר ומעלה, קשוח מרפקים, גם יכולת מסירה לא רעה בכלל היתה לו, ככל הזכור. ונשאלת השאלה, האם תמיד נראה מבוגר בעשר שנים מכפי גילו? והתשובה היא, ככל הנראה: כן.
האיש יליד 1955, 2.05, וככל הידוע חי כיום בלאס וגאס ופרבריה. כלומר, או בלאס וגאס, או בפרבריה, כן? שיחק בהפועל חולון, עימה היה מזוהה יותר מכל ואליה הגיע ראשון, ישר מזכייה באליפות פורטוגל ככל הזכור. אחר כך הוא שיחק גם בהפועל ירושלים ומכבי רמת גן, וגם במכבי נתניה ומכבי קרית גת, בימים שמתאזרחים ברמתו עטרו גם את הליגה ההיא שלא מוזכרת כאן יתר על המידה, יש להודות, בכדורסלע-האתר.
הוא היה האמריקאי בקבוצת הישראלים המפורסמת שבנה אריק מליניאק בהפועל חולון אי-אז בימים, ולצידו שחקנים דוגמת ניב בוגין, מוטי דניאל, ישראל אלימלך, אבי מאור, עופר יעקובי ואחרים. נתגעגע לקבוצה זו עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ.
והנה הוא בצילום מנגב זיעה אחרי עוד מאמץ עילאי והירואי מבחינתו, יש להניח. נעים להיזכר. אין ספק וספק אין, שלהפועל חולון היה מתאים העונה משוגע מסוגו. משוגע, הם קראו לו, והוא אהב כל רגע וקירב את כף ידו הגדולה לאוזנו כדי לשמוע טוב יותר ולהיטען מחדש עוד ועוד לקראת המגע הבא עם שחקן יריב אותו כבר תכנן ויזם.
ובעצם, חולון לא היתה מתכבדת בו רק העונה, אלא בכלל ולתמיד. בואו נגיד את זה ככה: חבל שלמייקל קרטר אין איזה תפקיד רשמי מוביל בהפועל חולון של היום. הליגה היתה גאה, מחבקת ואוהבת להכיל אותו בין אנשיה.