מאמננו הלאומי צביקה שרף, שבמשך שנים כונה צבי עד שגם אחרון העיתונאים, עושה רושם, התרצה והפך אותו לסחבק פרטי, הוא אחד המאמנים הדומיננטיים ביותר בתולדות הכדורסל הישראלי. אין סיכוי להיזכר בכל הקבוצות והנבחרות בהן אימן בסדר כרונולוגי, ולא רק משום שעבר זמן מאז אימן קבוצה כלשהי, אלא בעיקר בגלל ריבוי יוצא דופן של תחנות בקריירה.
בין מאמני אליפות אירופה בפולין 2009, למשל, יש לו יותר השתתפויות באליפויות על החגורה מאשר כל מאמן אחר. הוא שימש בכמה וכמה (וכמה!) קדנציות כמאמן מכבי ת"א. היה גם בנתניה, בראשל"צ, בהפועל ת"א, בהפועל ירושלים, בהפועל רמת גן ונדמה שגם בבית"ר ת"א אי-שם בתחילת הקריירה. מי זוכר. כך או אחרת, אחרת או כך, דומה שרק באליצור ים המלח טרם עבר.
אירופה? בבקשה: לימוז', ורוצלאב, אריס סלוניקי, פאוק סלוניקי, מקדוניקוס, דינמו מוסקבה. אולי שכחתי משהו בדרך. ונבחרות? או-לה-לה: נבחרת הנוער בוודאות, נבחרת הקדטים גם. עתודה? לא זכור, אולי כן. כאמור, אין סיכוי. וגם אם יש, עזבו את זה רגע.
כי מאמננו-הטיפוס הוא הרבה יותר מסתם עוד אחד מאמננו שסופרים לו תחנות ברזומה. דעתן לעילא, מרביץ אבחנות מסקרנות, קולו כמסור המנסר את חלל האוויר, ידיו נעות לכל עבר כשהוא מדבר ואחת לכמה משפטים הוא נוהג לגלגל רעיון ולפתע עוצר את עצמו ללא סיבה עוד בטרם השלים את המשפט וטוען: עכשיו", וקופץ לפסקה חדשה. אכן, משונה הוא מאמננו לעיתים.
בשנים האחרונות אינו מאמן קבוצות אלא טרוד בענייני נבחרת ישראל, ובין קיץ לקיץ בחר להתיישב על כסא הפרשן בטלוויזיה. מעט נינוח יותר מבעבר, מפויס יותר, מחייך יותר. ועדיין, אם ירצה או לא, קולו מנסר את חלל האוויר. שמועות טוענות כי ברגע שמאמננו נושא דברים, אמהות צעירות ממהרות להנמיך את המקלטים למען יוכלו עולליהן לישון בנוחות, נינוחות ונוחיות.
שרף, שבשיאו כמאמן הגדיר עצמו כאחד מחמישה המאמנים הטובים באירופה, סבור ודאי כי רגעיו הגדולים ביותר הגיעו על מגרשי הכדורסל, אולם יש לומר כי טעות בידיו. לא נתווכח עם רגשותיו ותחושותיו של האיש בעניין הזה, אבל לגמרי ברור לכל בר דעת שהופעותיו המתועדות בהן צווח, קפץ, התעמת, איים להכות, התנפל מילולית על עיתונאים וכיוצא באלה, הם מרגעיו הזכורים ביותר. בואו נגיד את זה ככה: יו טיוב מלא בקטעים שרפיים טיפוסיים של סף איבוד עשתונות, יותר מאשר הוא מזנק מאושר ומניף גביעים. חובה לצפות. אליל הינו. הביטוי "אין דברים כאלה" קטן עליו.
האיש נושא בחזהו לב חם של אוהד כדורסל פטריוטי, והוא מלא טענות כרימון, כישראלי טיפוסי, בכל הקשור לדריכתו במקום של הכדורסל בישראל. הוא ידבר על מתקנים, הוא ידבר על אי רצינות אצל השחקנים, יאשים את ההנהלות במוסר תשלומים כושל, ישאף לטוב ביותר ויהיה הראשון להתייצב לכל אימון והאחרון לעזוב. בעיניו, אין כמו מוסר עבודה כדי להשריש שורשי מקצוענות. אין כמו מוסר עבודה כדי להפוך שחקן רגיל לשחקן טוב. אין כמו מוסר עבודה כדי להביט בעצמך במראה ולומר: בכל הקשור אלי, אני את שלי עשיתי, עושה ואעשה.
גילוי נאה ונאות גם יחד: במשך שנים רבות שרר נתק בין המוסד הנשיאותי לבין מאמננו הלאומי, כפי שמתואר בפירוט רב וחושפני בספר "מסביב לכדור". ב-2005, עת עבד הנשיא זמן קצר באיגוד הכדורסל, השתנה הסטטוס מריב ומדון לפיוס ושלום עם מינויו המפתיע של מאמננו הלאומי לתפקיד מאמננו הלאומי.