הוווווווווו, המון-המון שנים לאחור. אברהם שניאור ז"ל היה הקפטן הראשון של נבחרת ישראל. היו לו בסך הכל 29 הופעות בינלאומיות, ובכל זאת הוא נודע כאחד מהשחקנים הבכירים של הדור ההוא שהקים את הכדורסל כאן והכדורסל הוקם סביבו. ולמה רק 29 משחקים? כי אז שיחקו מעט. לא היו כל מיני משחקי הכנה בינלאומיים נגד בוסניה, מקדוניה, מקדוניה ובוסניה.

לא ראיתי אותו משחק מעולם, יען כי האיש נולד ב-1928, ארבעים שנים תמימות לפני צאתי אל העולם הזה. האמת היא, שככל הזכור לי גם לא יצא לי לראות אותו ביומיום, בלי קשר לכלום. באיזה אירוע, יו נואו. משהו. שום-כלום. ב-1998, כשהוא בן 70. האיש נפטר.

נכון לאותם זמנים בהם שיחק, הוא היה סוסון בר לא קטן, לפחות על סמך הדיווחים, עניין שהספיק לו כדי לתפקד כסנטר מכבי ת"א ונבחרת ישראל עם כל 186 הסנטימטרים שלו. תחשבו על זה: 1.86 מ' - וסנטר. כל מרקוס "מנוול" האטן כזה שמסתובב היום בכדורסל יותר גבוה מסנטר נבחרת ישראל בשנות החמישים.

היה וירטואוז לא-קטן, אומרים האומרים, ולמרות ששיחק בפנים, רוב ההתקפות עברו דרכו, מספרים המספרים. שניאור התמחה בזריקות וו, לימים הוק-שוט, והיה מהיר יחסית חרף מבנה גופו הכבד. במלים אחרות, היתה לו כנראה כרס קטנה, נו. בואו לא נסתיר זאת. לא כזו בושה, אגב: גם לחיימון שטרקמן היתה. יש צילומים והוכחות.

שניאור זכה עם הנבחרת במקום החמישי באליפות אירופה, מוסקבה 1953 . דברים שיניב גרין ועידו קוז'יקרו, ממשיכי דרכו מבלי להכיר אותו וסוג של קירות בטון מודרניים, לא עשו עד היום, אבל הרוויחו פי מיליון ממנו לאורך הקריירה. ויש מצב שגם פי שניים ושלושה מיליון. הוא היה הכדורסלן הטוב ביותר של ישראל באליפות ההיא.

שנה מאוחר יותר סיים שניאור עם הנבחרת במקום השמיני באליפות העולם בריו-דה-ז'אנרו, ולא ראיתי אף אחד מחברי הסגל הנוכחי של נבחרת ישראל שיכול להעיד על עצמו שעבר אירוע דומה. האיש גם קלע 33 נקודות, מספר גרנדיוזי באותם ימים, בניצחון הסנסציוני של נבחרת מכבי תל-אביב-הפועל חולון על נבחרת הצבא הצרפתי. כבוד, רבותי וגבירותיי (אני יודע שגם אתן כאן לפעמים).

התחיל לשחק בגיל 16 בבוגרים של מכבי ת"א ונחשב לגדול מכולם בדור הראשון של הכדורסל כאן. כמו שחקנים אחרים בדור ההוא שניאור לא התמקד אך ורך בכדורסל, אלא עסק גם בענפי ספורט אחרים. האיש הצטיין באתלטיקה קלה, היה אלוף הנוער בהדיפת כדור ברזל ובהטלת כידון, בלט גם בכדוריד.

כבר אז העריצו ספורטאים מצליחים, מסתבר, יען כי שניאור נחשב לדמות בולטת בחיי החברה בשנות החמישים בתל-אביב וניהל חיי פאר ביחס למקובל ולמוכר בתקופה ההיא. לאחר פרישתו אימן קצת בהפועל חיפה, אבל שלח יד בעסקים מפוקפקים, יו נואו, ונעצר כחשוד בזיוף שטרות בשיתוף עם בעל בית דפוס. הוא נדון לשלוש שנים וחצי במאסר וריצה שנה אחת בטרם שוחרר בעקבות חנינה. בהמשך הדרדר שוב לפשע וניהל קשר עם כנופיית פורצים. נשמע דמיוני, הא? בעצם, כשחושבים על זה ועל מה שקורה מסביב כיום, אז אולי לא.

בגיל 50, כשהמדינה בת 30, ולאחר שנבחר במשאל כזה או אחר (מי זוכר) לחמישייה הטובה ביותר של כדורסלני ישראל נכון לאותו זמן, נפסק נגדו עונש מאסר בן ארבע שנים.

נכבדו בערך על שמו בכדורסלע-האתר, זמן רב מאוד לאחר תום פעילותו. ואף כי כבר נפטר, יונצח כאן לנצח נצחים, או לפחות עד שייגמר לי הכסף לשלם עבור השרתים והאחסון.